פבר' 28 2008
אמריקן איידול (*****, ההתנקשות בג'סי ג'יימס)
הקול המרתק ביותר ב"ההתנקשות בג'סי ג'יימס על ידי הפחדן רוברט פורד" שייך לקריין שמלווה את שני גיבוריו אל מותם הוודאי. דבריו נאמרים בטון סמכותי ויבש, כנדרש מעיתונאי או ביוגרף בן המאה ה-19. בחירתו במילים, לעומת זאת, אינה פרוזאית כלל. היא פיוטית ומקושטת. כאילו יצאה מפיו של אדם שנשבה אף הוא בקסם של האגדה שאותה נבחר לתעד. הדובר, שאת שמו וזהותו לעולם לא נכיר, חושף בפנינו את המאבק שהסרט ידון בו במהלכן של 160 דקות תובעניות במיוחד. אותו קונפליקט עתיק יומין ונודע בין הצורך שלנו בדיווח היסטורי אמין ומהימן ובין הכמיהה האנושית למיתוסים ולמיתולוגיות.
"ג'סי ג'יימס" הוא לא המערבון הראשון שביקש לגעת בצומת המורכב הזה. קדם לו המערבון הקלאסי של ג'ון פורד, "האיש שירה בליברטי ואלאנס", שהציג את ההיגיון שידריך כל גוף חדשות עתידי: "כשהאגדה הופכת לעובדה יש להדפיס את האגדה". "ג'סי ג'יימס" יקליד עבורכם שתיים. האחת, זו העוסקת בדמותו של השודד והרוצח הנודע, ברורה מאליה. האחרת, זו המטפלת בפחדן שהתנקש בחייו, מובנת פחות. זו גם בדיוק הסיבה שבשלביו הראשונים של הסרט הקריין יעדיף להעניק את קולו לג'יימס ולא לפורד.
דקות הפתיחה מציעות לנו פולחן אישיות מלא. די היה בנוכחותו של ג'יימס (בראד פיט), מספר לנו האל הבלתי נראה, כדי שחדרים ירגישו חמים מהרגיל, גשמים יטפטפו ישר יותר, שעונים יאטו וקולות יישמעו חזק יותר. כך לא מציגים אדם. כך נוהגים בבני אלים. וג'יימס היה כזה. לפחות עד יום הולדתו ה-34, אז לקח חלק בשוד רכבת כושל.
אדם אחר שישתתף באירוע המדובר הוא בוב פורד (קייסי אפלק). אלא שבניגוד להילה שעטפה את ג'יימס, פורד יופיע לראשונה על המסך בבגדים מסמורטטים, שמוט כתפיים ובגבו למצלמה. הוא עושה את דרכו לעבר אחיו הבכור של ג'סי, פרנק (סם שפרד). הוא מעוניין להצטרף לכנופיית פורעי החוק ומציע נאום משכנע: "אני מאמין שנועדתי לדברים גדולים, מר ג'יימס. יש לי תכונות שלא נוצצות בהתחלה, אבל אם תיתן לי הזדמנות, אנצל אותה. אני מבטיח לך". פרנק ממהר להרגיעו: "אין לך את הרכיבים הנדרשים. אתה עוד ילד שקרא יותר מדי רומנים בפרוטה", ואז מוסיף את המהלומה הניצחת, "ככל שאתה מדבר יותר, כך גדלה הצמרמורת שאתה מעביר בי".
פרנק מיטיב לקרוא את האדם שניצב מולו. אבל לא רק הוא. גם זי (מרי לואיז פרקר), רעייתו של ג'סי, ואפילו בתו הקטנה. כולם מביטים בפורד הגמלוני ורואים את המוות. והנה, דווקא ג'סי, ששמו ויכולת ההישרדות שלו יצאו למרחקים, מזמין אותו לביתו. האם הוא לא רואה את מה שכולם רואים?
ההצגה הגדולה בתבל
ודאי שכן. וזה בדיוק מה שהופך את גרסתו של אנדרו דומיניק לרצח הנודע לייחודית כל כך. אפילו כששופטים אותה מול יצירתו המשובחת של סם פולר מ-1949, "אני יריתי בג'סי ג'יימס".
ג'סי ג'יימס בגלגולו העדכני הוא אדם שמאס בהעמדות הפנים ובניסיון לקיים חיים מקבילים של שודד אכזר ואיש משפחה מכובד. גיל 34 מוצא אותו דיכאוני, פרנואיד, כבוי. הוא יודע שימיו הגדולים מאחוריו ושבקרוב יבוא האיש שיגאל אותו מייסוריו. כל שנותר לו לעשות כעת זה לבחור את האדם שימלא את מוחו עופרת ולשים את אקדח הניקל בידיו. וזה בדיוק מה שהוא עושה כשהוא פוגש את מעריצו הנלהב, בוב פורד. ג'יימס כורת עמו חוזה חשאי – כה חשאי עד שהצד השני כלל לא מודע לו – להתנקשות בחייו. זוהי, אם תרצו, התאבדות. אבל לא כזו שתגרום לדעיכתה של האגדה לבית ג'יימס. להפך, כזו שתהפוך את האיש המת על מיטת הקרח לפלא השמיני של העולם. קצת אחרי הפירמידות והטאג' מאהאל. זוהי עוד הפקה מתוכננת היטב מבית ג'יימס והיא דורשת רק דבר אחד משחקן המשנה שלו: תום נעורים. ובמילים אחרות, חוסר יכולת להבין את ממדיו האדירים והשלכותיו הדרמטיות של התפקיד שאותו הוא נדרש לגלם בהצגה הגדולה בתבל.
השימוש במונחים מעולם הבידור כלל אינו מקרי, ואף על פי שעלילת הסרט מתרחשת בשלהי המאה ה-19 היא עכשווית ובועטת מאין כמוה. במיוחד עבור הדור שגדל על תוכניות כמו "אמריקן איידול". "ג'סי ג'יימס" מפגיש בין שני סוגים של כוכבות: הקלאסית והמודרנית. ג'סי ג'יימס מגלם בדמותו את האידיאלים הישנים. את זה שפעל ארוכות וממושכות למען תהילתו, הגם שאפשר לבקר את דרכו המדממת לצמרת. לעומתו, רוברט פורד מציע את הוורסיה העדכנית ביותר של הכוכב הפופולרי: הטאלנט. הסלב. אם תרצו, פורד הוא הקורבן הראשון של תופעת כוכבי האינסטנט. במקום להשקיע עמל רב, פורד בחר בדרך המהירה והפחדנית ביותר לתהילה: לרצוח אגדה.
ואמנם, רגע לאחר הרצח, הקריין מתחיל להביע עניין באגדה השנייה שהסרט מציע לנו. זו של בוב פורד. הוא יודע לספר לנו שפרסומו של פורד היה מהיר מזה של ג'יימס. שלא היה אדם במערב שלא זיהה אותו ברחוב. אלא שתהילתו, וכאן הסרט מתחבר לגרסתו המוקדמת של פולר, לא אורכת ימים. אפילו לא 15 דקות. סרטו של דומיניק נותן לפורד ליהנות בדיוק חמש דקות מהתנקשותו המוצלחת, בטרם הוא שולח אותו לגלות מאונס בקולורדו.
כוכבים יש רק בהוליווד
ארה"ב, אם להאמין למתרחש בסרט, עדיין מבקשת לבחור את גיבוריה וכוכביה בקפידה. באופן לא מפתיע, שניים מהכוכבים האלה מופיעים ביצירתו של דומיניק וכמו מביטים בבבואותיהם חמושות האקדחים. בראד פיט, שגם הפיק את הסרט, הוא אחד הכוכבים הגדולים של תקופתנו ולכן הוא משתחל בקלילות לנעליו של ג'יימס האגדי. ברם, לא מדובר בתפקיד זוהר, ויש שיראו בעבודתו כאן נבואה קודרת. רגע אחד הוא זחוח ומאושר ורגע לאחר מכן הוא מסתתר מאחורי סוסו השחור ומגניב דמעות של פחד, בדידות, תשישות ודיכאון. מדוע? משום שעליו לשמור על תדמיתו בעיני הציבור. בלעדיה הוא כלום. אבל הסרט רומז שגם ההפך הוא הנכון. שהאובססיה לטפח את האגדה שנוצרה סביבך היא שמרוקנת את נשמתך וגורמת לך לחפש אותות וסימנים בקרביים של תרנגולים ובפרוות של חתולים. ממש כמו הסלבריטאים בימינו שנוהים אחר כל כת, תהיה זו הסיינטולוגיה או הקבלה, המציעה להם אמת או נחמה.
בדומה לפיט, גם אפלק עוטה בטבעיות את המגבעת המרופטת של בוב פורד. בכל זאת, מי כמוהו, האח הצעיר שהתהלך בצלו של בן, יוכל להבין את מעמדו של הסייד-קיק? של שחקן המשנה? אף אחד. אבל אז הגיעה שנת 2007 וטרפה את כל הקלפים. אחרי "נראתה לאחרונה" ו"ג'סי ג'יימס" – שעליו גם זכה במועמדות לפרס האוסקר – איש כבר לא יוכל להתעלם מנוכחותו הכריזמטית והממגנטת. ממש כפי שהסרט נוהג בגיבורו המלנכולי. מי שמתחיל כרוח רפאים הזועקת ומשוועת לתשומת לב, כובש עד מהרה את המרחב הרחב, ובסיום אף זוכה לקלוז-אפ הענק שלו חיכה כל חייו. וכמה אירוני שהתקריב מנציח את מותו האומלל והמיותר. לא דם או קליע ייראו על המסך הענק, רק זוג עיניים תוהות ששואלות: איך זה שלפני רגע נצצנו וכבר אנו כבות?
ביקורות מעולה! לגזור ולשמור.
לא ראיתי עדיין את הסרט, אבל הרעיון המרכזי, כפי שאתה הבנת אותו, נשמע זהה כמעט לחלוטין לסיפור "האיש המת", מקובץ הסיפרים – "האלף" של בורחס.
אתה מתכוון ל"המת"? יש משהו. למרות שאצל בורחס הנרצח מבין שהיה מת כל חייו רק כשהאקדח כוון כבר לראשו. אצל אנדרו דומיניק ההבנה הזו ניכרת על פניו של ג'סי ג'יימס זמן רב לפני שהקליע חודר לראשו.
אבל איזה קישור נפלא. חזרתי הבוקר לסיפור הזה בעקבות דבריך והיה פשוט תענוג.
ביקורת מופלאה כמו הסרט עליו היא נכתבה.
תודה עמי. תודה ניר. ממש כיף להיכנס לבלוג.
ביקורת מעולה.
דרך אגב, אם אני מבין נכון, "אל תגעו בדגים" פירושו "קקי של סרט".
אם אכן זה כך, כמה אני שמח למצוא עוד בנאדם שחושב ש"קדימה תריץ אחורה" הוא נפיחה.
לא נפילה, כי אם נפיחה.
תודה מנטור. ידעתי שאפשר לסמוך עליך.
זו בדיוק המשמעות של "אל תגעו בדגים". מחווה קטנה ל"טיסה נעימה".
הביקורת המלאה על נפיחתו הגדולה של גונדרי בחמישי הקרוב.
מה קורה עם רומרו?
נשלח קאט חדש וקצר יותר. מחכה לתשובות. לא מצפה ליותר מדי.
בכל מקרה, מה שלא יהיה, אני עדיין מבסוט. אחרי הכל, כמה אנשים כבר עשו לעצמם סיקוול בארץ?
איפה יש להשיג?
אני מנסה לחשוב על משהו חכם להגיד על הסרט ובנתיים כל מה שיש זה : ואוו.
סרט מדהים. וגם ביקורת מעולה.
ידעתי שתאהב!
ותודה.
בהמלצתך, ראיתי אתמול את הסרט, ואחר כך קראתי שוב את הביקורת שלך, ביקורת יפה מאוד ונכונה.
שמתי לב לשני דברים בצפיה -
הדמות של קייסי אפלק כל הזמן הזכירה לי מישהו שאני מכיר, משהו בקול שלה, וביציבה, ובעינים, ולא היה לי ברור אם זה אדם אמיתי או דמות עד שנזכרתי בתפקיד הנפלא של ברני טננבאום (ג'ון טורטורו) בצומת מילר.
הסצינה בה אפלק נשאר בבית כשמשפחת ג'יימס הולכת לכנסייה, כשהו שותה מהכוס של ג'יימס וישן במיטתו וכו', משחזרת כמעט במדויק את סצינת השיא ב"לאורה" הנפלא של אוטו פרמינגר, שם הבלש נשאר בלילה בביתה של המנוחה (לכאורה) ומתעורר כשהיא "קמה לתחייה".
ההבדל הוא שכאן ג'סי ג'יימס הוא – "חי-מת", ושם היא "מתה-חיה".
זה מה שכל-כך ריגש אותי ב"ג'סי ג'יימס". הוא מזכיר ויונק מכל כך הרבה סרטים מופלאים.