פבר' 22 2008
גרסת הבמאי (*****, "זה ייגמר בדם", פורסם ברייטינג)
בעשר הדקות הראשונות של "זה ייגמר בדם" מבטנו נתקל פעמיים ברכס גבעות מרוחק. התמונה הפסטורלית הזו, המותחת רקיע תכול מעל צוקים אדירים, אמורה לנסוך בנו תחושה של שלווה ורוגע, אבל משהו טורד את מנוחתנו. משהו מפריע לנו ליהנות מהנוף האמריקאי. קבוצה של צלילים צורמניים ומבשרי רעות, פרי יצירתו של ג'וני גרינווד (הגיטריסט המבריק של "רדיוהד"), הסתננה לאירוע ורומזת לנו על העתיד לבוא. על אדם שיש בנוכחותו, הפיזית והקולית, כדי להזיז הרים וגבעות. דניאל פליינויו שמו (דניאל דיי לואיס) ובפתיחת הסרט הוא מוצג כיישות המרעידה את בטן האדמה. השנה היא 1898 ודניאל, כמו מתיישבים אחרים, מחפש כסף במכרה הקטן שבנה לעצמו. הרפתקתו הפיננסית כמעט עולה לו בחייו אך אפילו אז, כשהוא נמצא על גבו בפיר חשוך, רגלו סדוקה ונשימתו כבדה, הוא לא קורא לעזרת אלוהיו. כשהוא מחזיק בידיו את גוש הכסף הנכסף הוא יודע שקיים רק אל אחד. הוא עצמו. האמונה המונוטאיסטית הייחודית הזו לא תנטוש את דניאל עד סוף הסרט המתרחש בשנת 1927. גם אז תמצאו את היזם העצמאי על הקרקע, אלא שהפעם תהיה זו רצפת העץ של מגרש באולינג באחוזתו הפרטית והמבודדת. השהייה על האולימפוס, כך מסתבר, גובה מחיר יקר מדיירה החדש והבלעדי: גיהנום. דרכו הבטוחה שאולה- אותו כור מצרף שהבמאי, פול תומאס אנדרסון, נוהג לפקוד בעבודותיו הגדולות ("לילות בוגי", "מגנוליה")- תשתרע על פני שלושים שנה שזוקקו ל158 דקות של זהב שחור.
לכל אורכה של היצירה המונומנטלית הזו דמותו של איש הנפט, דניאל פליינוויו, ששמה הוא הלצה על אופיו הסבוך והמורכב, תרדוף אתכם. למען האמת, גם הרבה אחריה. דיי לואיס, מגלם את דמותו של דניאל כמו מקל הדינמיט שפתילו הוצת בפתיחת הסרט. אסון שרק ממתין להתרחש. במרדפו תאב הבצע וחסר הרחמים אחר הדולר המשחית הוא הקים לעצמו צבא של אויבים, מבית ומחוץ, והותיר רק דרך שבה אחת הכל יוכל להיפתר ולהיגמר: בדם. וכך גם מבוימות כל הסצינות בסרט. אלה שהמתח אמור להיות חלק בלתי נפרד מהתנהלותם הסיפורית וגם אלה שלא. באלה שלא, שהן גם המאתגרות והמערערות יותר, אנדרסון מייצר מאבק תובעני ומתיש בין התמונה לפס הקול. כמו אותה סצינה שמציגה שתי דמויות על חוף ים. האחת נוטשת את רעותה וקופצת אל המים והאחרת נותרת ישובה על החול. שום דבר רע לא יקרה במהלך הסצינה המבריקה הזו. ובכל זאת הקולות הקקופוניים שמלווים את הישיבה הנינוחה הזו כמו מזהירים אותנו מפני סכנה גדולה יותר ממכת שמש.
אין ספק שהמבנה האינטנסיבי הזה, שאוחז בצווארו של הצופה מכתובית הפתיחה, אחראי גם לתחושה עמה יוצאים רוב הצופים מההקרנה. עייפים, חסרי נשימה, כמי שנסחטו עד טיפת דמם האחרונה. לאלה אפילו הריחוק ההיסטורי לא יוכל להציע נחמה. כי מהו מסעו של דניאל אם לא משל על אופיו האוטופי והאפוקליפטי בה בעת של הקפיטליזם הדורסני? ואיך אפשר שלא לראות במלחמתו של דניאל, העסקן האתאיסט, באיליי (פול דאנו), הכומר האוונגליסטי המקומי, את שורשיו של הקונפליקט הידוע בחיבתו לטיפה האדומה והמרה. זה המפגיש בין דת לנפט.
זה המקום לציין שסרטו של אנדרסון מתבסס באופן חופשי למדי על הרומן של אפטון סינקלייר, "נפט!". בין השינויים הרבים שמציע העיבוד החדש מזדקרת לעין ולאוזן בחירתו של אנדרסון להשתמש בסיפורו של טייקון הנפט כדי לדון במקומו המיוחד כקולנוען עצמאי הפועל בעידן של התאגידים הגדולים. כזה שעלול להיבלע בקרוב מאד, בייחוד במקרה של זכיה באוסקר, בזרם המרכזי של הוליווד.
כדרכם של אלה המוגדרים גאוני קולנוע פליינוויו חיפש אחר מקורות שטרם נוצלו. הוא גם תמיד דואג להדגיש שהוא בעל חברת נפט עצמאית, יוצר שאוהב לקחת חלק פעיל בכל אחד משלבי ההפקה. החל בשלב המדידות (ושימו לב לדמיון בין כלי המדידה למצלמת הקולנוע), עבור בשרטוט המתקנים הדרושים לעבודה (סטוריבורד) וכלה בהפעלת הציוד (הסרט הנע על גלגל העץ הענק מזכיר את פעולת המקרנה).
אלא שבעולם שבו שולטים קונגולמרטים נאלץ היזם העצמאי להתנהג כמו הקולנוען המתמרד כדי לשרוד. ובמילים אחרות, כדי לשמור על חזונו ועצמאותו יהיה עליו לתור אחר שטחים חדשים ובלתי נודעים. כמו למשל, העיירה הקטנה, ליטל בוסטון, אליה גיבור הסרט מוזמן. העיירה, כך נגלה בהמשך, ממוקמת בדרום קליפורניה. ממש כמו הוליווד, שנוסדה בסמוך לאותן שנים, מתוך מאבקם של המפיקים העצמאיים בבעלי הפטנטים הרכושניים.
באופן לא מפתיע אחד הקרבות הממושכים שפליינוויו ינהל בסרט יהיה נגד תאגיד, "סטנדרד יוניון", שטמן ידו לא רק בהפקת הנפט אלא גם ברכבות שהובילו אותו ליעדים השונים. ניצחונו של פליינויו, שמפריד בין חברת ההפקה למפיצה, מזכיר נקודת ציון היסטורית נוספת בתולדות הקולנוע: היום שבו הזיכיון על בתי הקולנוע נלקח מן האולפנים הגדולים ובכך הביא לסיום המונופול העריצי שלהם.
ועדיין, הקרב המעניין ביותר בסרט, זה שניתש בין דניאל לכפילו הרוחני, איליי. קרב שיכול להיקרא גם כמאבק בין שני דורות של שחקנים או ככזה שמבקש להציג צד נוסף בדמותו של היוצר-גאון. זה של המיזנתרופ התחרותי שהיה מאלף את אלוהים עצמו אילו רק האמין בקיומו. יוצרים אלה, מבריקים ככל שיהיו, ישקרו, ידרכו על אנשים, אפילו על קרוביהם, בשם המטרה הקדושה. ודיי לואיס מגלם את פליינוייו כמו כל אותם מיתוסים קולנועיים שאופפים את דמותו של היוצר המתעלל (כמו אריך פון שטרוהיים או ג'ון יוסטון, אותו דיי לואיס מחקה גם בקולו). אדם שמפיק נפט כמו שסם פולר המנוח רצה לביים סרטים, עם אש מקלעים אמיתית. אך מה יקרה ליוצר הזה כשהוא יפגוש את תאומו? זה שמזכיר לו בעצם קיומו את חטאיו הגדולים ביותר? זה שחושף את הזיוף שבו? זה שמוכיח לו שיש טווה שקרים (במאי) טוב ממנו? ככלות הכול, פליינויו, אם בעורמה ואם בקסם, עדיין מוכר חומר אמיתי ואיליי? הוא מצליח למכור לאנשים אפילו רוח. מול גילוי כזה אסור לגלות חולשה. יש להוריד את הבחור על ברכיו, להשפילו עד עפר, להאכילו בוץ עד שיזנח את אמונתו ויקבל את שלך. ואפילו אז, כשיאמר את המילים ששמת בפיו ודא שהוא מאמין בהם בכל מאודו או לפחות מדקלם אותם כמי שניצתה בו אש האמונה החדשה. לבסוף, אחרי שסחטת את נשמתו והקזת את דמו לכוס מילקשייק גדולה, שתה הכל. היעזר אפילו בקש. כעת, אתה שוב יכול להיות שקט. ניצחת. גמרת. אתה במאי. אתה אלוהים. אתה מספר 1.
מעולה! ההקבלה שאתה עושה כאן בין דניאל דניאל פליינוויו לפול תומס אנדרסון מדהימה, בהחלט גורמת לחשוב את הסרט באור חדש.
אני רק שאלה
*ספויילר*
אז איליי ופול הם אותו בנאדם? קראתי שבהתחלה בנוסף לשחקן פול גאנו לוהק שחקן נוסף אבל בשלב מסויים הוחלט שפול יגלם את שתי הדמויות.
עמי תודה.
ולשאלתו של OKOK4:
אני חושב ששתי המערכות הראשונות של הסרט מעוניינות ליצור את הבלבול הזה אבל הנאום האחרון של דניאל פליינוויו בו הוא מדבר על הצלחתו של פול סגר עבורי את הסיפור.
בהקשר הזה גם משעשע לגלות שדניאל דיי לואיס מגלם דמות בשם דניאל. ופול דאנו מגלם דמות בשם פול. שלא לדבר על-כך ששמו הפרטי של תומאס אנדרסון הוא פול…
ואם יותר לי לנצל את הבמה הזו…עוד היבט רפלקסיבי מעניין לבחינה עולה כשבוחנים את הבחירה של אנדרסון לפתוח את הסרט שלו בימים של ראשית הקולנוע, ולפיכך הסרט שהוא מציג בתחילה הוא כמעט אילם, ולסיים אותו בנאום תיאטרלי ופטפטני למדי בשנה שנהוג לזהות אותה עם כניסת הסאונד לקולנוע: 1927.
היי, כמה עניינים שראיתי בסרט (ספויילרים חופשי) :
1. נקודה לתשומת לב- התרגום “זה ייגמר בדם” הוא מוטעה ומטעה.
השם המקורי “יהיה דם” מבהיר הרבה יותר טוב את האלגוריה המרכזית של הסרט- נוזלים. ובעיקר- השימוש התמידי והדיבור התמידי על נוזלים (ובהם נפט, מי קודש, מי ים, ויסקי, דם, וכמובן מילקשייק) שבהם עושה דמותו של פליינוויו כדי להיטהר כל פעם מחדש ולבנות את עצמו כל פעם מחדש מההרס שהוא כופה על העולם (כולל ההיטהרויות הטקסיות כל פעם בנפט שמכסה את פניו).
שימו לב- כשפליינוויו מיטהר בכנסייה המאמינים שרים “להיטהר בדם השה” (קישור בוטה לעקידת יצחק, שהסיפור בין פליינוויו ובנו הוא גירסה מחודשת שלו, כשבארות הנפט הבוערות הן מעין מזבח). לעומת זאת כשבנו של פליינוויו מתחתן הכומר מצטט תפילה- “לא תלך לשואב את המים, אלא המים יגיעו אליך”. מה שמתשמע מכך שבניגוד לאביו המיזנטרופ, הה.וו לא מאמין שעליו לקדוח ולהרוס את כל מה שסביבו כדי להרוות את צמאונו, אלא נותן לנוזלים לבוא אליו.
במילים אחרות, זה לא סרט על אדם לא מאמין וציניקן. אלא על בנאדם סופר-מאמין שמתחזה לציניקן. הוא כל פעם מבקש לאתגר את אלוהים כי הוא מאמין שהוא ייטהר שוב ושוב בדם שעוד יבוא, בצימאון בלתי נגמר.
גם קריאת הוידוי של דניאל בסצינצת ההיטהרות ("אני חוטא! נטשתי את בני!") מול הסצינה המקבילה של איליי בסוף הסרט ("אני נביא שווא! אלוהים הוא אמונה תפלה!") מצביעות על כך- הן נעות תמיד (במשחק) בין הגרוטסקי לאותנטי. בין ציניות וחוסר אמונה מוחלט של הדמויות כלפי מה שהן אומרות, לבין אמונה והכרה מוחלטת בחטאים אותן ביצעו.
2. פול ואיליי סאנדיי הם אותו בנאדם, אני די בטוח. דניאל עולה על זה מהרגע הראשון כשהם רואים את איליי ומביט בבנו במבט משועשע. בכלל- הסרט עוסק, בין היתר, ב"דופלגנגר" של כל דמות. אצל דניאל זה הנרי. אצל איליי זה פול. ודניאל ואיליי הם גם כל אחד באופן מובהק ה"דופלגנגר" אחד של השני (מה שמובהר בצעקות האחרונות של איליי לפני מותו "אנחנו אחים, אנחנו אחים").
לדעתי כשדניאל אומר את מה שהוא אומר בסצינה האחרונה על הצלחתו של פול הוא ממילא עושה את זה כדי לערער את מצבו הנפשי המעורער ממילא של איליי. עוד עובדה שתומכת בכך שאיליי סובל מסכיזופרניה היא שהוא מוזג שלוש כוסות ויסקי, ולא שניים.
3. בעיניי, פול דאנו מדהים ואוכל בלי מלח את דניאל דיי לואיס, שבעצמו נהדר. הסצינה האחרונה היא וודוויל במיטבו.
4. וכולם כבר אמרו את זה- אבל הסרט הזה הוא קובריק טהור (בסצינה האחרונה דניאל מזכיר את ג'ק ב"ניצוץ", לא?). אבל קודם כל מזכיר מאוד את סרט הקובריק האהוב עליי- "בארי לינדון". ויש גם נגיעות ברורות של טרקובסקי, ומאליק (בעיקר איפיונים חיצוניים). אבל בעיקר זה סרט של פי.טי. הדבר המצחיק הוא שאין בסרט גם לא שבריר של סנטימנט של רוברט אלטמן- שאליו הסרט מוקדש (למרות שפי.טי תוייג עד היום כאלטמן החדש. הו, האירוניה).
5. סרט מבריק, מהפריים הראשון עד האחרון.
ותסלחו לי על כל טעויות ההגעה (וריבוי השימוש ב"אבל", "מובהק" ו"ממילא"). אני לא בפוקוס.
פדיחה כפולה- לא הגעה, הגהה (הו, האירוניה). אמרתי לכם שאני לא בפוקוס. לילה טוב
אם אתה כותב את אותן הערות בשתי מקומות – אני יכול לכתוב את אותן התגובות רק אישי יותר לא?
איך “יהיה דם” הופך את האלגוריה לטובה יותר?
זה הופך את זה לארסי יותר אולי. השם שניתן דווקא מדגיש התהליך שעוברות הדמויות ולא אלגוריות הנוזלים – שנראה לי יותר חשובות לסרט. ותאמין לי, השם שנבחר זה מה שעלה לי בראש אחרי הצפייה הראשונה. כל תרגום שייבחר תמיד ישמיט כיוון אחד של משמעות וידגיש אחד אחר (כך גם עם Once) ואין ספק שזוהי בחירה קשה, מה חשוב יותר בסרט, זו יותר מבחירה שיווקית, היא ממש אומנותית.
ואיך שאתה מתאר את הסרט זוהי אולי ועקידת יצחק בגרסא הפוכה חשוב להדגיש- ואלוהים ישמור, שנינו טחנו את עקדת יצחק די והותר. אבל אני לא רואה איפה דניאל מאתגר את אלוהים. הוא נראה לי מתחרה בו בכל קטגוריה אפשרית.
לגבי אחים ודופלרים: אני לא רופא, זה אח שלי (האמיתי, לא האישיות האחרת שלי), אבל איליי לא סכיזופרן בשום מצב וגם לא בעל פיצול אישיות. הוא סתם עוד בן אדם שמחפש צומי, שהמצב הקשה (ארה"ב 1927) והרגשה של "דפקו אותי" הפכה אותו למעורער בנפשו – לפני זה הוא סתם היה תמונת מראה של דניאל, אם כבר הוא הדופלנגר שלו.
ולגבי קיובריק: כנראה שאני באמת לא מבין גדול בקולנוע, או שאני סתם לא מחפש דברים מסוימים (לא כל מדרגות הן אייזנשטיין, לא כל מקלחת היא "פסיכו" ובטח שסצנת ביה"ס ב"הארי פוטר" לא קשורה לסרטים צרפתיים משנות השלושים), אבל בציפיה הראשונה שלי לא הרגשתי קיובריק, מאליק, טארקובסקי או יהודה ברקן. זה אולי מה שמופלא בסרט הזה, הוא מאה אחוז דרמה, הוא מחזיר אותך לבייסיק. וזה לא סתם PT, זה הרבה מעבר ל-PT, הן סגנונית והן איכותנית. זה מה שהרגשתי אחרי הצפיה המוקדמת שלי בסרט (כשנחסכו ממני הדי הביקורת ותלי הפרשנות): אתה מצפה לסרט מצוין ומדהים של במאי מצוין, ואני חושב שאתה מקבל הרבה מעבר. נדמה שאפילו שPT לא ציפה שייצא לו כזו יצירה. הדבר היחיד שמחבר אותו לקיובריק, זה שהוא עכשיו שייך לליגה של הגדולים באמת, הרבה מעבר לכל בני דורו – שכבודם במקומם מונח.
כמו הסרט החדש של האחים כהן (אבל קצת יותר) "זה יגמר בדם" מתנתק ממסורת של כמעט 100 שנים של קולנוע, ומבסס את הנראטיב שלו על עקרונות הסיפורת התנכ"ית במקום על המלודרמה והדרמה היוונית הישנות והטובות, אני לא מדבר על כל ההקשרים התנכיים הברורים עצמם, סרטים הולוודיים רבים השתמשו בהקשרים כאלה, אבל כמעט ללא יוצא מן הכלל השתמשו בהם כדי ליצור סיפור דרמטי קלאסי, פול תומס אנדרסון החליט להתעלם מהמסורת הזאת ולכן, לדעתי, הסרט שלו מרגיש כל כך חדש ולא יאומן.
אני נוטה להסכים עם רותם בעניין הכפילים. הרשת אמנם רוחשת וגועשת בנסיונות למצוא עדויות לכך שמדובר בעצם באותה דמות (בעיקר בגלל אותן שלוש כוסות) אבל ההנחה הזו לא עומדת במבחן הבד. קיימות יותר מדי סצינות שלא מתיישבות עם התפישה הזו. כמו גם כוונתו המקורית של פי.טי ללהק שני שחקנים שונים לתפקידים הללו. מה שכן, אני בטוח שאם פי.טי לא חשב על האופציה הזו, הוא דווקא עשוי לחבק אותה לליבו. היא מוסיפה ממד נפלא לסרט.
ועניין נוסף כשאיליי צועק "אנחנו אחים, אנחנו אחים" דומה ששוב המתרגם הישראלי נרדם בשמירתו. הנוסח באנגלית הוא "we're brothers by marriage" וזה די נכון. אחותו של איליי התחתנה עם בנו המאומץ של דניאל.
איתי- אני חושב שתאהב לגלות בהקשר הזה את "ההתנקשות בג'סי ג'יימס על ידי רוברט פורד הפחדן". אני אהבתי אותו, וזו בהחלט לא הולכת להיות הכרזה פופולארית בימים אלה, אפילו יותר מ"ארץ קשוחה" ו"זה ייגמר בדם". יהיו לו רק ארבע הקרנות בסינמטק ואני מאד ממליץ לך לא לוותר על החוויה של המסך הרחב.
איזה קולנוע נהדר יש לנו בימים אלה.
איתי אתה יכול להרחיב קצת איפה ההבדל בין העקרונות או איך אתה מגדיר סיפור תנ"כי?
אני יכול, אבל לא כדאי כי אני עילג קצת, עדיף שתיכנס למאמר המצוין של אסף ענברי "הספורת המקראית והטרגדיה היוונית", בלינק הזה:
http://www.inbari.co.il
גם עכשיו אני מצטט- הפעם מהספר "מימזיס" של אוירבך -
" מן התופעות המתוארות מובלט רק מה שחשוב למטרת העלילה, והיתר שרוי באפלולית. מודגשות רק נקודות השיא המכריעות של העלילה, מה שביניהם חדל-ערך. המקום והמטרה סתומים ואומרים דרשונו…".
ועכשיו את יובל ריבלין -
"התיאור הלאקוני, החסר במתכוון של ההתרחשות המקראית, נועד לפתות את הקורא להשלים בתודעתו את הפרטים החסרים ולהשלימם על פי הבנתו… הראליה המקראית, לפי אוארבך, איננה חשובה כשלעצמה, אלא כ"פלטפורמה" הנושאת על גבה את לקחיו של המחבר האלוקי. הקורא מתומרן, בעל כורחו, לבחינת הרלוונטיות לחייו שלו של הסיפור המינמליסטי והעל זמני…"
עוד ציטוט אחד- ממאמר של גלילי שחר על הפרק הראשון בספר – מימזיס, של אוירבך -
"פרק זה מציג דיון השוואתי בשתי סצינות, האחת מן האפוס ההומרי והשנייה מן הסיפור המקראי, ומעניק להן פירוש פרדיגמטי. את הסצינה ההומרית המספרת על הפצע של הגיבור היווני שהגליד ונעשה לסימן ההיכר שלו, קורא אאורבך כדוגמה לסגנון ספרותי שאינו מותיר דבר באפלה, אלא מגלה ומוציא הכל לאור. זה הייצוג המלא, החושני, הארצי ונטול הקונפליקטים, הנפרש כולו בהווה.
לעומתו עומד סיפור העקדה מספר בראשית, שבה מפענח אאורבך את הסגנון האלגורי, המופשט, החידתי, המותיר את העולם בחשכה. הסיפור המקראי מצייר דמויות אופי עמוקות אך לא ממשיות. כמו האל העברי, הדמויות המקראיות אף הן "חסרות צורה".
העלילה המקראית אינה שלמה אלא פרגמנטרית, היא אינה מגלה הכל, אלא מכסה ומסתירה את הנעשה ומתכנסת בשתיקה.
והנה, מעיר אאורבך, דווקא הפרוזה המקראית, ספרות היסוד של התרבות המונותיאיסטית, יוצרת מסורת ספרותית פתוחה, מרחב של אלגוריות המזמינות קריאה ופרשנות ללא סוף. הסצינה המקראית על העקדה מכוננת את אופן הייצוג של הבלתי ניתן לייצוג. וזה, סבור אאורבך, המימזיס ההולם מציאות היסטורית מורכבת ורב-משמעית, כמו המציאות באירופה של שנות הארבעים.
במלים אחרות: הסיפור המקראי יוצר את דפוס העלילה ההולם את בעיית הייצוג של הקטסטרופה העולמית.
בסיפור זה טמונה נורמה של ייצוג חידתי אך נשגב, המוותר על היופי ומתעקש על האמת במובנה האתי."
סוף ציטוט -
כמובן שהדברים נכונים גם לגבי "ארץ קשוחה", דרך אגב, חזרתי למאמר של ענברי (לא קראתי אותו המון זמן) רק אחרי ששלחתי את הלינק, והצטערתי לגלות שאני לאו דווקא מסכים איתו.
הציטוטים של אורבך ועליו, נראים לי מתאימים הרבה יותר, לפחות למסקנה שאני מנסה לבסס כאן.
נראה לי שמה שאתה אומר על הסיפור התנ"כי גם תופס על צורות סיפור בסיסיות יותר כמו הסיפור העממי או במקרה שלנו – מחזה המוסר. המגבלה העיקרית של הסרט לדעתי היא הדרך בה הכל נראה מנווט לאותו מסר בסיסי של תאוות בצע זה רע. אמנם הדמות של איליי מוסיפה כמה דברים מעניינים כמו הביקורת על הדת כמקום שנותן לגיטימציה לחולי נפש קליניים, אבל הסרט בכללותו עדיין מרגיש קצת חד ממדי.
הסרט בהחלט חד ממדי, אבל זה לא בהכרח ייאמר לרעתו.
נאמר הרבה בדיון זה, והופתעתי לגלות שכמה מהדברים שעלו בדעתי בעוויתות האינטלקטואליות שחוויתי אחרי הצפיה עלו גם כאן. ההשוואה לסיפור המקראי היא העיקרית שבהם.
המישור הראשון של פירוש הסרט כאלגוריה פוליטית/חברתית מתפוגג די מהר, והדעת נודדת הלאה והלאה למצוא הסבר לנוכחותו של דניאל לואיס/פליינויו על המסך. המילה “סמל” שכלתנית מדי, ברורה מדי לדמות. גם “איתן טבע” היא מילה רכה מדי. תחושתי הייתה שזכינו להצצה אל משהו שהיה פה לפני הכול, משהו שאינו סמל לשום דבר, זרימה שוצפת תת קרקעית, חסרת שם. יותר מהכל הזכירה לי דמותו את דמותו של האל המקראי, שבורא אדם על מנת להתעלל בו, ממטיר אש וגופרית על מי שלא עובד אצלו (אותו), וכמו שאומר פליינויו בסרט “אינו אוהב להסביר את עצמו".ישעיהו ליבוביץ’ אמר פעם שבתנ"ך אין “עשיית טוב” אלא עשיית “הישר בעיני ה’". אין אמת. אין עולם. יש רק כוח מסתורי ועיוור שבורא את עצמו, מתפרץ מבטן הקיום, בונה והורס, ולשווא ננסה למסגרו במילים.