אפר' 14 2008
הבוגרת ואיש הגשם (***, חנות הפלאים, ביקורת)
יש ילד כזה בכל גן. אתם מכירים אותו היטב. בחנתם בעזרת ראשו הנדיב את האגדה על ארגז החול הטובעני. השתמשתם בתחתוניו ותפוחיו הכואבים כדי להפריך את חוקי הכבידה של ניוטון. אחדים מכם בחרו להיות חבריו הטובים ביותר- אביריו הנועזים בשריון נוצץ. כמובן שיש גם את אלה שעוד מספר שורות יהנהנו בראשיהם ויבינו שמדובר בעצם בהם. אותם ילדים שקטים ונחבאים לפינות. אלה שמעולם לא הצליחו לשאוב הנאה ממשחק המחבואים, שלא לדבר על חגיגת התופסת. "מה התכלית לכל ההתרוצצות הזו?", הם נהגו לשאול, "אם גם ככה הכול התחיל וייגמר פה, בארגז החול?". כמה דקות מאוחר יותר, לאחר לא מעט ניסיונות שכנוע ושידול, הגולם המהורהר ייכנע ויצטרף למעגל החיים אבל עיניו, במיוחד המכתשים האפלים שנוצרו מתחתם, מבשרות שמחשבותיו ממשיכות לנדוד רחוק-רחוק. לעבר המוות. לעבר אותו מסתורין גדול.
אתם ודאי מודאגים עכשיו. אבל באמת שלא לצורך. כמו כולנו, גם הילדים הללו מתבגרים, מקימים משפחה ומנסים לחיות את החיים. אחדים מהם, חלק לא מבוטל למעשה, הופכים ליוצרים. קחו את זאק הלם למשל. האיש שהפך את הקומדיה הרומנטית לחוויה מאנית-דפרסיבית כשכתב עבור מארק פוסטר את התסריט ל"מעבר לכל דמיון". הברנש המוזר שהחליט זה יהיה ממש רעיון טוב להפוך את סרט הילדים האהוב והמוכר לביקור על כורסת הפסיכולוג. וזה בדיוק מה שתעברו ב"חנות הפלאים". טיפול אינטנסיבי, קצר טווח – 90 דקות, לא דקה יותר – שאמור להשקיט בסופו את חרדות המוות של היוצר וצופיו, הורים וילדים כאחד.
בשמה של המטרה הנעלה הזו עמל הלם על תסריט מורכב במיוחד, כל כך מורכב עד שניתן לסכמו בשתי הקלישאות האהובות ביותר על החיים, המתים והמתים החיים: כל אחד צריך בסוף למות וכל סוף הוא התחלה חדשה.
כל אחד צריך בסוף למות
את השיעור הראשון בכיתת המוות של הלם תעביר לכם דמותו של מגוריום (דסטין הופמן). ככל הנראה בן טיפוחיו של אלברט הקברן. ממציאן ובעל חנות צעצועים שהגיע לגיל המכובד של 243. מה סודו לאריכות ימים? התייחסו לחיים כהרפתקה אחת גדולה. אל תהיו רציניים. נצלו כל רגע להנאה. והימנעו כמה שיותר מהשימוש במילה "רק". כך למשל כסא הוא אף פעם לא רק כסא. כמו גם שולחן או קוביית עץ. בכולם טמון קסם, אם רק תבחרו להאמין. כעת אמורות להתעורר שאלות אצל הצופה הספקן:
ואם נאמין, נחיה לנצח?
לא בדיוק. המוות לא יכול להיות מחוסר עבודה.
אז מתי מתים בעולם של מגוריום?
כשנגמרות הנעליים.
מה? מה???
כשמגוריום היה צעיר הוא טייל בטוסקנה ומצא באחת מחנויות הנעליים המקומיות זוג מופלא שצד את ליבו ועיניו – ואם תשאלו אותי גם חנק את הזרמת החמצן לראשו – והוא החליט לרכוש כמות שתספיק לו לחיים שלמים. כעת משרגליו סיימו לשפשף ולשחוק את הצמד האחרון הוא נכון להיכנס בלי קסמים או טריקים לארון.
קצת ילדותי, לא? ובכל זאת יש במחשבה הזו משהו כל כך פשוט. אפילו מקסים.
בהחלט. כל זמן שהסרט מתרכז במשאלת המוות המוזרה של מר מגוריום הוא מציע משהו שרק אגדות הילדים המופלאות ביותר משכילות לעורר. ממש כמו שתי ההשפעות הגדולות על הסרט, "צ'רלי וממלכת השוקולד" ו"פיטר פן". הרהור אינפנטילי לכאורה – בדגש על לכאורה – אודות ילדות ובגרות, חיים ומוות, ושער האמונה שמפריד ביניהם.
טוב, עכשיו זה כבר מתחיל להישמע כבד.
ללא ספק. כמו כל סרט ילדים שיבקש להעניק פרשנות למילים שחותמות את המערכה החמישית ב"המלך ליר" של וויליאם שייקספיר.
ומה הן אומרות?
שהמלך ליר מת.
וזהו?
כן. ומגוריום מסביר את הבחירה במילים הללו בסצינה המרגשת ביותר בסרט, שגם מוכיחה עד כמה הופמן מתבזבז בסרט הזה. כשהמלך ליר מת, הוא מספר, שייקספיר, שליטה הבלתי מעורער של השפה האנגלית, לא השתמש במטאפורות מורכבות או במילות פרידה מבריקות כדי לתעד את מותו. הוא רק כתב "הוא מת". ובכל זאת, אנחנו עצובים. אבל לא בגלל הבחירה הנזירית במילים הללו. אלא בגלל כל מה שקדם להן. בגלל הניגוד החזק הזה.
וואו. אני מניח שאחרי נאום כזה גם מגוריום יכול למות בשקט.
זוהי הנחה נבונה ונכונה. מגוריום חי את חמש המערכות של חייו וכעת הוא מבקש להעביר את השרביט לדור הבא. לשוליה שלו, מאהוני (נטלי פורמן). מה שמעביר אותנו לשעה השנייה בכיתת המוות של מגוריום. אליך מוקי.
כל סוף הוא התחלה חדשה
יותר מש"חנות הפלאים" מבקש מגיבוריו להשלים עם המוות, הוא דורש מהם להכיר בכישרונם החבוי. זאת ועוד, אם בוחנים היטב את מהלכיה הסיפוריים של היצירה ואת הליהוק לתפקידים הראשיים, נגלה שהסרט חוגג למעשה את חילופי הדורות בהוליווד. הופמן, הכוכב היהודי הותיק, מזמין את הכוכבת היהודיה של העתיד, נטלי פורטמן, לריקוד דבקה אחרון. בסופו הוא יפנה לה את הבמה לחלוטין והיא לבדה תצטרך ללמוד כיצד להחזיר אור לזרקורים.
ממש כמו ב"סטפ אפ".
כן. משהו דומה.
אהבתי את "סטפ אפ". אין על סרטים שמציגים דמויות רעבות להצלחה.
זו בדיוק הבעיה עם "חנות הפלאים". פורטמן נראית שבעה. מגושמת. חסרת חן. נראה לי שהיא אפילו הצליחה להפיל אימה על הפאנטום.
אבל שמעתי שהיא מנגנת בסרט. ואפילו רוקדת.
אפשר לקרוא לזה ריקוד. אבל לי היא הרגישה יותר כמו מריונטה. כאילו היא לא רוצה בתפקיד היורשת. ולא רק בעולם הבדיוני של הסרט. אלא בכלל.
חבל.
באמת חבל. במיוחד בגלל שזו הייתה ההזדמנות שלה לנצוץ. במיוחד בגלל שהסרט הזה נשען בעיקר על הדמות שלה. במיוחד בגלל שאפילו ילד בן 10 הצליח לגנוב ממנה את ההצגה.
ממש כמו הילדה ההיא מ"ליאון".
ממש.
היה לי מאוד עצוב לראות את דסטין הופמן בתפקיד המביך והמבוזבז הזה. מפורטמן לא אכפת לי, כי אני פשוט לא סובלת אותה, אבל את הופמן אני מעריצה עמוקות והסרט הזה היה חוויה נוראית ומדכאת מבחינתי.
אתה שוב מוכיח שאתה מבקר הקולנוע הכי טוב בארץ, בעיקר בגלל שלפעמים אתה בוחן את הסרטים יותר כמבקר ספרות מאשר מבקר קולנוע – ואני אוהב את זה
אבל גם בגלל עוד הרבה סיבות אחרות.
תענוג!
הי רויטל- וולקאם. ואני מסכים. חויה לא נעימה למעריציו של הופמן. קשה לעין, בעיקר לאוזן.
גיאחה- דמיין את אירוע ההסמקה הגדול ביותר שראית. הכפל אותו פי 100. אני שם כרגע. קטונתי. באמת. תודה.
מצטרף לגיאחה וגם אוהב במיוחד איך שאתה בוחן כל פעם מחדש את הגבולות של הפורמט הביקורתי.
נהנתי מן הסרט. אפילו בכיתי בחלקים ממנו. למרות המסר הדי פשטני, למרות שהופמן מראה רק קמצוץ מכשרונו (כמו ברוב תפקידו בשנים האחרונות). הסרט הז גרם לי להרגיש קצת כמו ילד והוא לא הרגיש לי מטופש מדי.
כמו בד"כ אצלך, הביקורת טובה יותר מהסרט