דצמ' 12 2008
הבארד והאיילה
ממשיכים בפסטיבל איתן גרין והפעם ערן קולירין ("ביקור התזמורת" ) ופבלו אוטין משוחחים על "חלומו של הנרי":
מה הסרט הראשון של איתן גרין שראית?
"זולגות הדמעות מעצמן". רק אחרי זה השלמתי לאחור את "אזרח אמריקאי" ואת "עד סוף הלילה". באותה התקופה הכרתי את איתן כשעבד ב"הוט" וליווה אותי בכתיבה של "שבתות וחגים" וגם של "ביקור התזמורת". הוא קרא טיוטות מוקדמות של התסריט. תוך כדי העבודה מולו ניסיתי לפצח את הסגנון שלו. למשל, כשהייתי נותן לו לקרוא תסריטים שלי תמיד ידעתי לנחש איזה קטעים הוא לא יאהב: הרגעים בהם הגיבור קצת מתרומם מעל הקרקע, או שיש פתאום וויס אובר. כשהוא ראה את הדבר הראשון שאי פעם ביימתי – הפרק האחרון של העונה השלישית של "שבתות וחגים" – הוא אמר לי "יפה מאוד, אבל יש שוט אחד שבו המצלמה מצלמת מזווית נמוכה". ואכן היה שוט אחד בו המצלמה יוצאת מזווית נקודת המבט הנורמאלית ויש פתאום זווית נמוכה עם שמיים ברקע. וזה כמובן הדבר שעצבן את איתן: "מה קרה? מה זה האקספרסיביות הזאת פתאום?"
איך שהוא ביני לבין עצמי, שייכתי אותו תמיד לבית הספר הניאו-ריאליסטי מפני שכל הזמן הטיף לפשטות ולהיצמדות לתיאור לא מיופייף של החיים. מצד שני, בסרטים שלו, היה תמיד משהו נוסף, אחר, שאיכשהו חרג מהמגירות האלה שכל כך קל לנו לתייק בתוכן אנשים ויצירות. אני חושב שרק כשראיתי את "חלומו של הנרי" הצלחתי לנסח לעצמי את המשהו הנוסף הזה, לשים עליו את האצבע.
איתן לא עושה סרטים ריאליסטים הוא עושה סרטים כמעט ריאליסטיים וזה עניין לא מובהק מפני שאין שם אף אחד שעף באוויר, אין פילים על אוניות, אבל מתקיים בהם איזה ריחוף עדין, כמעט לא נראה לעין. זו תחושה מוזרה לגלות דבר כזה, כמו להכיר מישהו מקרוב, להסתובב אתו יחד פה ושם ורק אחרי כמה שנים להבחין שהוא לא עומד על הקרקע ושאם מביטים ממש מקרוב רואים שהנעליים שלו מרחפות בכמה מילימטרים מעל לשטיח.
דיברת איתו על זה?
כן, אחרי שראיתי את "חלומו של הנרי" מיד אמרתי לו: "איתן, אתה יודע שהסרט הזה מרחף קצת", אבל הוא הכחיש. וזה מה שיפה אצלו. הוא בטוח שהוא נמצא הארד-קור בריאליזם, כי זהו עולמו הנפשי, אבל כשאתה רואה את הסרט מהצד, אתה רואה שזה לא בדיוק ריאליזם. אני מרגיש שאסור לגלות לאיתן שהוא טיפה מרחף, כי במובן מסוים הוא קצת כמו ילד סהרורי שהולך בלילה על חוט חשמל. אסור לגלות לו שהוא באוויר. הוא צריך להמשיך להאמין שמה שהוא עושה זה הריאליזם האמיתי והנוקב שלו, ובינתיים אנחנו הצופים יכולים ליהנות מהדוק החלומי הזה שנח על כל היצירות שלו. כלומר, אני מרגיש שב"חלומו של הנרי" קיבלתי את המפתחות באופן מלא ליצירה של איתן. יש רגעים בסרטים בהם אני יכול לדמיין צופים ששואלים את עצמם "רגע, זה אמיתי? איך זה יכול להיות?". למשל, יש תמיד בסרטים שלו דמויות שמופיעות פתאום משום מקום, באות, אומרות או עושות משהו ונעלמות. "חלומו של הנרי" מלא ברגעים כאלה. למשל הסצנה בה רוכב האופניים שהנרי (מנשה נוי) העריץ כילד מגיע פתאום באמצע הצילומים לכמה שניות רק כדי להגיד שהוא לא נפל מן האופניים באולימפיאדה, כפי שמספרים עליו, אלא הפילו אותו, ואז הוא נעלם. הוא מגיע לשם, אבל מאיפה? מה? איך? זה כל כך יפה שהוא מגיע ומעודד את הנרי. לרגעים כאלה אני מתכוון כשאני אומר שיש איזשהו ריחוף אצל איתן. מכיוון שהגבול בין המציאותי והפנטסטי אינו מובהק ביצירה שלו, אתה צריך לתפוס את הקצב והאווירה המיוחדת שאיתן מייצר ואת הגרוב המסוים של הדמויות כדי ללכת עם הדברים החריגים שקורים ולקלוט אותם כדבר שלא מסתדר עם ריאליזם. בגלל שהנחות היסוד של הסרטים שלו נורא פשוטות – למשל, אם נדבר לרגע על "זולגות הדמעות מעצמן", הסרט הוא על בחור שלא מצליח לעבור מבחן נהיגה. הוא מאוהב ולאבא שלו יש עסק שהוא רוצה להרחיב – כשאתה מקבל את הפיץ' של הסרט נראה לך שאתה מקבל דרמה מאוד ברורה עם קונפליקט, קשר בין הורים וילדים וכו'. אבל הסרט לא נמצא לגמרי במקום הזה. יש לדרמה הזאת גם משהו קצת אחר, ערך מוסף, כי מדובר בבן אדם שלא יכול להפסיק לבכות. מדובר בסוג של הקצנה. כלומר, במבט פשוט זה נראה אכן משהו מאוד מציאותי, אבל אם אתה משנה את זווית הראייה שלך על הסרטים של איתן פתאום תראה שמדובר למעשה בסרט חלומי. כי יש משהו חלומי בזה שבן אדם לא מצליח להפסיק לבכות, או לא מצליח לעבור את הטסט. ב"הנרי" הרגשתי שהפער בין הדברים האלה בולט יותר, שיש משהו שצף כל הזמן. למעשה "חלומו של הנרי" פתח בפניי את האפשרות לשים לב לרובד הזה ביתר היצירה שלו.
האם יתכן שהצד הפנטסטי בסרטים של איתן גרין קשור לכך שהוא תמיד עוסק בדמות שיש לה סוג של חלום שלא ניתן להגשים?
נכון, וזה הדבר הנוגע ביותר בסרטים שלו – משהו שאני אוהב לקרוא לו "המפגש בין הבארד והאיילה". הגיבור של איתן הוא לעולם מעין בארד, מושבניק שעובד עם טרקטור ופוגש פתאום באיילה – בדבר עדין, או אפילו פיוטי. וזה מה שעומד במרכז סרטיו: המושבניק שעושה סרט. המושבניק שמתאהב. המושבניק שרוצה לשיר. מדובר בשתי מהויות שמתנגשות.
הגיבור פוגש משהו שנמצא מחוץ למסלול החיים הרגיל, הוא שומע שריקה בלילה, הוא מרגיש שיש שם משהו נוסף משהו אחר והוא שולח יד ומנסה לתפוס.
בסופו של דבר יצירה, אם היא כנה, משקפת במשהו את האדם שמאחוריה ואני חושב שאלה שני רבדים שקיימים באישיות של איתן. כי איתן גרין יכול לשבת על ערימה של פיצוחים לצדו של אריה מליניאק ולפרשן משחקים של הפועל, ורגע לאחר מכן לבכות בסרט של ברסון, או להגיד שארמנו אולמי הוא קדוש. המתח הזה קיים אצלו בפנים. וכך אתה מוצא בסרטים שלו דמויות כאלה, כמו איש הקארטה ששר שירי ארץ ישראל היפה ב"זולגות הדמעות מעצמן".
התואר קולנוע פיוטי שמור משום מה לסרטים עם יערות וערפילים ורחש ציפורים ממרחק, אבל איכשהו דווקא הפער הזה אצל איתן הוא שהופך את הסרטים שלו לפיוטיים באמת, השירה שם בוקעת מהמכוניות, מהטסטים, מרמת גן ולא מפסגת האולימפוס או מהעננים.
אתה יכול לתת עוד דוגמאות מ"הנרי" בהן מצטייר המפגש הזה בין הבארד לאיילה?
זה נמצא שם כל הזמן. יש רגע בו התסריטאית (תהל רן) יושבת במחסן הקטן עם הנרי ומספרת לו על שינויים שהוסיפה לתסריט המקורי. באמצע הסיפור היא פתאום צורחת. הנרי, הבארד, עומד המום מול הצרחה הזאת, שהיא סוג של התפרצות של רגש, ולא יודע מה לעשות אתה. הוא צריך להתמודד עם המופשט שבחיים, אבל אין לו כלים לכך. גיבוריו של איתן גרין כמהים לרגישות, אך בה בעת חוששים מפניה. לאורך הסרט הנרי מסתובב ומנסה להבין את החיים. הוא מנסה להבין על מה כולם מדברים וממה כולם מתרגשים. אבל העולם הוא חידה לו. כשהוא מנסה להבין מנין מגיעה המועקה העמוקה של אחת הדמויות בתסריט לסרטו, התסריטאית משיבה לו שהדמות מבוססת על אחיה, המאושפז במוסד לחולי נפש. הנרי לא מרפה ויוצא לפגוש את אחיה (איציק קונפינו) כדי לנסות להבין את מקור העצב בדמות. אלא שבפגישה עם האח הוא זוכה לתשובה חידתית: "אף אחד לא יודע. זה כמו חתול ששומע מרחוק שריקה. כמו חתול. שריקה רחוקה מאוד. אף אחד לא שומע את זה, רק אני, ואני רק מקשיב. לבד, כמו חתול".
בגלל זה הסרטים של איתן הם בסופו של דבר כמעט ריאליסטים אבל לא ריאליסטים. הם לא אומרים יש שולחן כסא קיר וזה הכול, הם אומרים יש משהו אחר בחיים יש שם איזו שריקה אבל אנחנו, כאן למטה בביתנו שברמת גן כל מה שאנחנו מכירים, כל מה שאנחנו יכולים לעבוד אתו זה הקיר הכסא השולחן.
קיים משהו מהפער הזה גם בשפה הקולנועית של הסרט?
הסצינה המובהקת ביותר, שהיא גם בעיני אחת מהסצנות היפות ביותר (ואני לא רוצה להגיד בקולנוע הישראלי או העולמי מפני שיש משהו מעצבן בסידור של סצנות בתוך איזו טבלת אליפות כזאת), היא הסצנה המסיימת את "חלומו של הנרי", בה בנו של הנרי (יונתן השילוני) משחזר את מות אמו בתאונת דרכים באמצעות קולות וצפצופים במהלך מסיבת הסיום לצילומי הסרט של אביו באיזה בית מלון לא ממש מוצלח בטבריה. עכשיו צריך לקרוא את המשפט הזה שוב כדי להבין את הסצנה המופרעת\הקורעת לב\ היפהפייה\ החידתית הזאת.
ילד, על במה פשוטה, בבית מלון עושה קולות. הוא עושה וווששש של מכונית, ובום של מכה, וויאו ויאו של אמבולנס מגיע וקלאק של אלונקה נפתחת. איך הכל מתפצח בסצינה הזו. הדברים הכי גדולים בחיים שלנו, אמא ומוות עם השום-כלום הזה, עם הבמה הקטנה, עם המלון הזה בטבריה עם הבארדיות הזאת, שהיא בעצם חיינו כאן, באמצע.
האמת היא שברגע שאתה מתנתק מהרעיון שזה אמור להיות ריאליסטי, אפשר ליהנות מרבדים נוספים מאוד מענגים שאכן קיימים בסרט.
אני מאוד אוהב ומעריך את הסצנות שאיתן מביים בפשטות. איתן גרין מסוגל לצלם את פינת הרחוב הפשוטה ברמת-גן. שאין בה שום זוהר, שום דבר "קולנועי". פינת הרחוב הזאת שהוא מצלם בה בן-אדם צועד, יכולה להשתייך לכל מקום בישראל – רמת-גן או חולון, כי זה לא מזוהה. הרגעים האלה מרגשים אותי במיוחד כי קולנוענים יגידו לך שהם תמיד מחפשים את הדרך לצלם את המרחב בצורה מרשימה, קולנועית. למשל, כשאני צילמתי את השיכונים בדרום ב"ביקור התזמורת", חיפשתי תמיד את הזווית המיוחדת, זו שתעניק לסוג הבנייה שם אופי מיתולוגי. אפילו כשצילמתי את תל-אביב ב"המסע הארוך" צילמתי את זה אפל, מסוגנן, וחיפשתי לצלם באתרים שמרגשים אותי בתל-אביב, כמו ארכיטקטורות של שנות ה-50 וכדומה. תמיד חיפשתי להעצים, לסגנן את הדברים. לעומת זאת, איתן מצלם את המקומות האלה ממש כמו שהם. כמו שהם נראו בילדות שלי. כמו שהם בחיים. הם לא סקסיים כמו הבאוהאוס, לא מנוכרים כמו הבנייה החדשה, אין להם המטען הסוציאלי של השיכונים, הם פשוט שם, בצורה האמיתית והיומיומית ביותר. קשה לי אפילו להסביר את זה. אנחנו רואים את הגדר החיה, תחנת האוטובוס, מרצפות אקרשטיין ואפילו את הכלוב למחזור בקבוקי פלסטיק – ולמרות הכול הדבר הזה פתאום מרגש אותך. כי זה אמיתי.
נוצרת תחושה שבכל סרט חדש איתן נותן לאספקט האקספרסיבי לתפוס יותר ויותר מקום. מסרט לסרט איתן גרין נהפך לקצת יותר מסוגנן.
איתן מרבה להגיד שהוא צריך סביבו אנשים שכל הזמן ידחפו אותו בעוד צעד קטן לכיוון האקספרסיבי. אנשים שבזמן ההפקה יעזרו לו לצאת מעורו מבחינת צילום וכו'. שי גולדמן, שצילם את הסרטים שלי, צילם את הסרט החדש של איתן "הכול מתחיל בים" וסיפר לי שיש סצנה בסרט בה יואב הייט בוכה מכיוון שאין מזרונים בחנות, או משהו כזה. עוד לפני שראיתי את הסצנה אני יכול לדמיין אותה ולהגיד כבר שזו תהיה סצנה גדולה, וקצת מרחפת.
זו באמת סצנה יפהפייה. הבן אדם פתאום מופיע משום מקום לחנות שהיא חנות רהיטים כמובן ואומרים לו שהמיטה שלו עוד לא הגיעה והוא פשוט מתחיל להתייפח ולהתפרק מזה. בנוסף, הוא גם נעלם בדיוק כמו שהוא הופיע. בפתאומיות.
אני כבר יכול לדמיין את זה קורה. (אומר קולירין וצוחק)
