פיראנה קארינה

 זו היתה אמורה להיות עוד אחת מאותן מסיבות שבמשך שבועות מייחלים לבואה ולמחרת שוכחים מקיומה. מסיבה שאם מישהו מהמשתתפים בה היה רוצה להיזכר באירועי הלילה שעבר היה עליו לערוך בחינה מדוקדקת של המזכרות החדשות שקישטו את פריטי הלבוש שלו. כמו, למשל, ריח הניקוטין שדבק בחולצה, המרטיני שנספג היטב בדש המקטורן, וכתם נוסף, בעל מרקם צמיגי מעורר חשד, שהתמקם בנוחיות מרתיחה לצדו של רוכסן המכנסיים.

זו היתה אמורה להיות עוד אחת מאותן מסיבות, אך עבור פרנק (ליאונרדו דיקפריו) ואייפריל (קייט ווינסלט) היא היתה הרבה יותר מזה. או לפחות כך הם חשבו בהתחלה, כשעדשת הפוקוס טשטשה את הדמויות הסובבות אותן ופנסי התאורה הפרידו אותם מההמון והפגישו את מבטיהם בפעם הראשונה. לרגע אחד העולם הנורמלי, או לפחות זה שהוגדר נורמלי בידי קובעי הנורמות, חדל מלהתקיים ושתי נפשות תאומות הורשו לחלום. והם אכן חלמו, שעה שפיזזו ושוחחו, על חיים שחורגים מהקיום הבנאלי והמגביל של הפרברים. יחד הם חלמו על חיים של פרפרים. חלילה לא בהקשר המיני והמפליל של המילה – פרפרים במובן הבראשיתי, הפשוט והחיובי ביותר: חופשיים.

הם התאהבו ממבט ראשון ואם תתעקשו לבדוק בדפיה של ההיסטוריה הרומנטית תמצאו שגילוי האהבה המהיר של פרנק הסוור לאייפריל השחקנית השאפתנית שני רק למפגש הלבבות בין רוז האמידה (ווינסלט) לג'ק חסר המטבעות (דיקפריו) על סיפונה של הטיטאניק. ואיזה מזל שרוז פגשה את ג'ק בסרטו של ג'יימס קמרון. אלמלא ג'ק גם רוז היתה עושה את דרכה אל הקרחון הקטלני, ולא זה שמצוי באוקיינוס המקפיא, אלא זה שמאיים לכלות כל מערכת יחסים. ג'ק גרם לה לצחוק, באמת לצחוק, וזה הספיק לה כדי לזרוק את חיי החברה הגבוהים, כמו גם את מאווייה של אמה, למצולות.

אלו חיים נפלאים היו מנהלים רוז וג'ק אילו רק ניתנה להם הזדמנות אמיתית. אך הים, מעולם ולעולם מאהבת טמפרמנטית וסוערת, ביקש להפריד ביניהם. עצמותיה הצעירות של ספינת הפאר התרסקו על גוש הקרח וג'ק ביקש להקריב את חייו למען אהובתו הנצחית. על מצבתו הימית ייחקקו המילים, במותו הקדיש לה את חייה, ומכאן שעל כתפיה תיפול מעמסה כבדה יותר, להצדיק בחייה את מותו.

ונשאלת השאלה, מה היה קורה אילו רוז הייתה מוצאת לנכון לפנות מעט מקום על הקרחון הקט שהציל את חייה? אילו ג'ק היה שורד את האסון הימי הגדול ונישא לרוז? האם היינו מקבלים את הרומן האמריקני הגדול מכולם, או שמא הפנטזיה הקוסמת הזו, שכה רבים מאיתנו מתנסים בה במהלך טיולים ארוכים, היתה קורסת ברגע שבו כפות רגליהם של צמד האוהבים היו דורכות על יבשה.

על השאלה הזו – שאלה שרומנסות הוליוודיות ממאנות בדרך כלל להשיב עליה – עונה סרטו החדש של סם מנדז, "חלון פנורמי", שמלהק, כפי שכבר הבנתם, את כוכביו של הרומן הקולנועי המצליח בכל הזמנים, "טיטאניק". אלא שהפעם המהלך הוא הפוך. במקום להקדיש את רוב דקותיה של היצירה למעלליהם הרומנטיים של ליאונרדו וקייט, מנדז מקדיש רק סצינה אחת לרגע שבו החלו לנבוט ניצני האהבה. הכוונה היא לאותה מסיבה שפותחת את הסרט. תנצרו היטב את חמש הדקות הראשונות, שכן אלו רגעי החסד האחרונים של היצירה הברוטאלית והנוקשה הזו. אחריהן מנדז, המסתמך על הרומן המהולל של ריצ'רד ייטס, ישגר צרור חבטות אלים הישר לבית החזה של גיבוריו.

כל זאת, מבלי להתריע ומבלי להזהיר את הצופים. רגע אחד אתם נישאים על זוויותיה המחייכות של קשת צבעונית ומבטיחה, ורגע לאחר מכן המסך יורד על ראשכם ומכריז על כשלון בלתי נמנע.

החיתוך החכם הזה, שמפריד בין הפגישה הראשונה לרגע שבו מסתיימת הופעתה המבישה של אייפריל בתיאטרון, הוא הבסיס להבנת סרטו החדש של מנדז. עבודה שדנה בראש ובראשונה בפסאדה. בפער שבין הממשי והאמיתי למזויף ולמלאכותי. ברגע שבו אתם מגלים שאתם פוחדים מהצלחה יותר מבינוניות וכישלון. ברגע שבו אתן מגלות שהבחור שסחרר את ראשכן והצליח להפיל אתכן על גבכן בשל יכולתו להצחיק אתכן, הוא איננו אותו אל כל יכול שעיצבתן בדמיונכן. הוא בסך הכל, ואין כאן כדי לזלזל בבחור, עלם חמודות שגרם לכן לרגע אחד לצחוק.

הכל תלוי בנקודת המבט

הנובלה המקורית של ייטס העניקה משקל רב, גם אם לכאורה, לנקודת המבט של פרנק ווילר. אדם שבילדותו שקע בחלומות על גדולה, ובבגרותו, שנופלת עליו בין הימים השמרניים של ממשל אייזנהאור לשנותיו המשחררות של קנדי, ויתר עליהם. התסריט של ג'סטין הייט משמר אף הוא את נקודת המבט הגברית, לפחות בצפייה ראשונה. פרנק של הייט ומנדז הוא ילד הכלוא בגוף של מבוגר. אדם שיותר משיש לו שאיפות גדולות ובלתי ממומשות, זקוק כל הזמן לחיזוקים סביבתיים. לכך שמישהו, רצוי בעל שררה וחשיבות, יאמר לו שהוא שונה מאביו. שהוא לא בזבז את חייו בעבודה משרדית שגרתית. שהוא לא חלק מהנחיל האנושי – איזו סצינה מרהיבה – שפוקד את תחנת גרנד סנטרל כשלראשו כובע פדורה ולגופו חליפת פלאנל אפורה.

פרנק רוצה להיות ייחודי אך יותר משהוא רוצה להיות ייחודי הוא רוצה לדבר על להיות ייחודי. פרנק הוא דברן. ודיבוריו, כך מספרת לנו בת זוגו, יוכלו להפוך אפילו שחור ללבן. בהתחלה יש משהו מפתה בדברנים אך עם הזמן הם נוטים לעייף את בני הזוג שלהם. בנקודה הזו הדברנים נוטים לעשות טעות נוספת. הם סבורים שהם יוכלו לעורר את בני הזוג שלהם בדיבורים נוספים. אלא שככל שהם מדברים יותר כך נחשפת ריקנותם חסרת התקווה. ריקנות שאותה יכול להעביר רק שחקן אחד – ליאונרדו דיקפריו.

בתפקידיו היותר מוצלחים ("תפוס אותי אם תוכל", "הנווט" ) מציג דיקפריו אישיות היולית כמעט. כריזמטי וממגנט אך תמיד כזה שקשה לפענח את צפונות לבו. לעיתים אפילו נדמה שבין דיקפריו לקהל מתקיים שדה כוח שדוחה את ניסיונותינו להתקרב אליו ולהבין את המתחולל בנפשו. ב"חלון פנורמי" עושה מנדז שימוש מחושב בפרסונה הקולנועית של דיקפריו. בדקות הראשונות אנחנו הולכים שבי אחר חינו הנערי של השחקן ונופלים מחדש בקסמיו, אך בהמשך אנחנו מתחילים לזהות את הזיוף. את העובדה שלא נער לפנינו, אלא גבר. ולא גבר שהייתן שוב רוצות ליפול לרגליו, אלא גבר שנמצא בצומת דרכים. אדם שמפחד להמר על חייו ולקחת סיכונים. אדם שהופך משותק מעצם המחשבה על הרגע שבו יצטרך להתמודד בפעם הראשונה עם משפט שאמר כנער צעיר לעלמה צעירה. משהו על לעשות דבר בעל משמעות, משהו על להשאיר חותם. עיניו החולמניות של הילד ההוא הלכו לאיבוד בפרצופו השבע של עובד המשרד ויש משהו בפיזיות הנוכחית של דיקפריו – התווים הילדותיים שמציצים אלינו מבעד לפניו המדושנות והענקיות, יש לומר – שלוכדת בדיוק את הרגע הזה בחייו של פרנק.

ועדיין, מה שהופך את חוויית הצפייה ב"חלון פנורמי" לסוחטת וממוטטת באמת היא נקודת המבט שקיבלה טיפול מינורי ועדין יותר בספרו של ייטס. זו של אייפריל. האישה שהקריבה את קריירת המשחק שלה ואת חלומותיה הנדירים לטובת בית בפרברים ושני ילדים. הכל מתוך תקווה שיום יבוא וסבלנותה תשתלם, שיום יבוא ובעלה יהפוך לאל. אך האליל שלה שב ומכזיב והיצירה מקדישה הרבה מזמנה לטיפול בגסיסתה האיטית של עקרת הבית.

ווינסלט, שהיא לטעמי השחקנית הגדולה ביותר של זמננו, כל כך נשאבת לעולמה של אייפריל עד שלרגעים קשה להבחין מתי מסתיימת ההופעה ומתי החיים האמיתיים מתחילים לפעפע פנימה. ואולי זו בדיוק הנקודה שהסרט מעלה. שהחיים נמצאים בתנועה מתמדת אחרי הדרמה, אחרי הטרגדיה, שכן בלעדיהם קשה לקרוא בתוכם משמעות. זו ודאי גם הסיבה לכך – כמו גם העובדה שמנדז הוא במקור במאי תיאטרון – שחלק בלתי מבוטל מהסצינות הקשות בסרט מבוימות ממרחק, כאילו היו הצגה או מופע. וכדאי לשים לב בהקשר הזה לאופן שבו מנדז מביים את הסצינה האחרונה, הפוצעת והסודקת בהשתתפותה של ווינסלט. ממש כמו הרגעים המקדימים של הופעה גדולה. מבט לראי, הכנות אחרונות בחדר החזרות, ירידה בגרם המדרגות המוביל לבמה האדירה ולבסוף מבט שמחפש את המגע עם הקהל שיחזק את ידיך ויאמר לך שהגשמת את ייעודך בחיים. ברם, "חלון פנורמי" הוא לא מסוג הסרטים שילחשו את המילים הללו באוזניכם. זאת ועוד, מבין יצירותיו השונות והארסיות של מנדז ("אמריקן ביוטי" שפירק גם הוא את הגדר הלבנה בפרברים האמריקאיים, "הדרך לפרדישן" ו"ג'ארהד"), "חלון פנורמי" הוא ללא ספק סרטו האכזרי והמרושע ביותר.

את תחושת המועקה המצטברת קל יותר לפענח בצפייה שנייה. רק אז מגלים עד כמה התסריט של הייט מתוחכם, כמו גם עבודת המצלמה של רוג'ר דיקינס ("האיש שלא היה שם"). כמעט בכל סצינה נתונה "חלון פנורמי" מחליף את נקודת המבט שלו. לרגע אתם מהנהנים נוכח החלטתו האמיצה של פרנק ודקה לאחר מכן אתם מקללים אותו עליה ותומכים דווקא בטענותיה של אייפריל.

גם דמויות המשנה בסרט, השכנים, שפ (דיוויד הרבור הנהדר) ומילי (קתרין האן), סוכנת הנדל"ן (קת'י בייטס, גם היא בוגרת "טיטניק" וכדאי להשוות בין שתי הדמויות הללו) מזכות את הצופה בנקודות מבט שונות ומתנגשות שיוצרות אי נחת שאנחנו לא רגילים למצוא בקולנוע ההוליוודי.

בולטת במיוחד דמותו של ג'ון (מייקל שאנון המופלא), בנה של סוכנת הנדל"ן, גאון מתמטיקה שאיבד את שפיותו, שמגיע לשתי פגישות תמימות עם משפחת ווילר. שתי פגישות שבהן ג'ון מנתח בקרירות מקפיאת דם את חייהם האומללים של הזוג המוזר. תחילה הוא מציע את רחמיו לאייפריל הכלואה במבצרו של פרנק אך רגע לאחר מכן הוא מזדהה דווקא עם כאבי האשכים של פרנק. רק לבסוף הוא יבטא את המסקנה אליה הגיע הצופה אחרי שזיגזג קרוב לשעתיים בין האומללות של פרנק לזו של אייפריל. האנשים היחידים שראויים לרחמים, ג'ון יכריז כמנצח, הם הילדים לבית משפחת ווילר.

אגב, גם אם ג'ון לא היה מסכם עבורנו את המחשבה הזו, היינו מגיעים אליה. ככלות הכל סם מנדז עושה את כל מה שביכולתו על מנת להעלים את קיומם של הילדים כנוכחות שיש באפשרותה להציע לגיבוריו נחמה. ולראייה, הם מופיעים, יש מאין, רק בדקה השלושים וכשהם סופסוף מפציעים הם מייצרים את אחת הסצינות היותר פוצעות בסרט.

בעוד שהילדים נעדרים מהיצירה, הבית, על שלל חלליו הארכיטקטוניים, הופך דומיננטי ביקום המתסכל של "חלון פנורמי". אם תבחנו בקפידה את עבודתם של דיקינס, הצלם, והמעצבת האמנותית, קריסטי זי, תוכלו לראות כיצד הם הופכים בהדרגה את בית החלומות של משפחת ווילר למתקן כליאה משוכלל. התקרות, החלונות, המסדרונות, כל אלה מתחילים לסגור אט-אט על אייפריל עד שלא נותרת בידיה ברירה והיא נאלצת לברוח ליער שממול. או-אז תתרחש הסצינה המבריקה ביותר של הסרט. אחת שמציגה את שליטתו הפנומנאלית של מנדז בחומרים שהוא מנסה לתקל. רגע שבו אישה מבקשת מבן זוגה להפסיק לדבר אליה ואל ליבה ולתת לה קצת זמן עם עצמה. הבעל המסכן יודע שכל מילה נוספת שהוא יאמר מקרבת את הקשר לקיצו. מאידך, אם לא יאמר דבר, הוא מסתכן בדיוק באותו גורל. הוא מחליט לעזוב אותה לנפשה ולצאת בגלות בבית וזוהי הגלות הנוראית מכולן. זו שמפקיעה מידיך את השליטה ונותנת את עתידך בידי אדם אחר. אולי היא תשוב אליך, אולי לא ואולי זה בכלל לא ממש משנה. שכן לשיטתו הנוקבת והמייסרת של מנדז יש רק דרך אחת לשרוד את הפרברים: עצמו את העיניים, סתמו את הפה וכבו את מכשיר השמיעה שלכם.

תגיות: חלון פנורמי, חלון פנורמי ביקורת, כללי, ליאונרדו דיקפריו, מייקל שאנון, סם מנדז, קייט ווינסלט, קריסטי זי, רוג\'ר דיקינס

כתובת טרקבק | RSS תגובות