פיראנה קארינה

 

גם גדול התסריטאים היה מתקשה לתמצת את ההישג שטמון בנחיתה על הירח במשפט האלמותי "זהו צעד קטן לאדם, צעד גדול לאנושות". בעזרת מילים כה ספורות הצליח האסטרונאוט האמריקאי ניל ארמסטרונג ללכוד את חשיבותו של המאורע ההיסטורי ההוא. החלל כשלעצמו הוא לא יותר מריק מסתורי ואפל, וכף הרגל כשלעצמה היא לא יותר מאיבר מפזר ריחות. זה השילוב הבלתי אפשרי בין השניים שברא עבורנו סיפור-אגדה.

מחשבה דומה לזו תמצאו גם בניסיונו הנועז והמשובח של הבמאי ג'יי ג'יי אברמס ("משימה בלתי אפשרית 3" ) לחשוף בפנינו, לראשונה על מסך הכסף, את סיפור הולדתה של ספינת החלל הנערצת מכולן, האנטרפרייז. כמי שצפה באדיקות ובהתלהבות בסדרתו המיתולוגית של ג'ין רודנברי, השכיל אברמס להפנים את המשנה הבאה: החלל לבדו הוא לא יותר מתפאורה מכשפת עיניים, ומכאן שמה שמייצר בקרב הצופים את רגעי הלחץ והמתח הבין-חלליים קשור פחות למעקב שלנו אחר תנועתן של חלליות וקרני לייזר אדומות ויותר לדרמה האנושית שמתרחשת על גשר הפיקוד. לדרמה הזו, ואין בכך משום ביקורת, יש הרבה יותר במשותף עם עולמן של אופרות סבון וטלנובלות מאשר לניסיונותינו למצוא את מקומנו במערכת הכוכבים. מה שמפריד בין היצירות הללו לסוגה הטלוויזיונית הזולה הוא הרקע בלבד. זה דבר אחד לשמוע נבל שמכריז בפני יריבו שהוא לא אחר מאביו האובד וזה דבר שונה לחלוטין לשמוע נבל שמכריז בפני יריבו את אותם הדברים בדיוק כשבמישור האחורי עשרות חלליות מתמרדות נלחמות מול צבא האימפריה.

 

אברמס ("אבודים", זהות בדויה" ) רכש את עולמו בטלוויזיה האמריקאית בזכות יכולתו הפנומנלית לשבץ רגעים מלודרמטיים בעיצומן של סצנות פעולה מסחררות. ואמנם, על-מנת לפצח את הד.נ.א היצירתי של הבמאי די להביט בפרולוג המופלא של "סטאר טרק" – כ-15 דקות שהן בבחינת סרט קצר ומושלם.

זו לא הייתה אמורה להיות הדרך שבה הקצין הראשון, ג'ורג' קירק (כריס המסוורת'), ייטול את הפיקוד על ספינת החלל. הקפטן לא אמור היה להירצח בידיו של רומולוני זועם ונוקם (אריק באנה) ולהותיר אותו בודד במערכה. ומילא שבכך היו מסתיימות צרותיו של קפטן ג'ורג', אך הספינה עליה הוא מפקד עומדת בפני סכנת השמדה וכעת עליו לפנות אותה מיושביה. לא נעים, די נורא, אבל מה שיהפוך את החוויה למסייטת באמת זה הגילוי הבא: הטייס האוטומטי שבק חיים והקפטן ייאלץ להקריב את חייו למען טובת הכלל. למרבה הצער, טובה זו כוללת את אשתו האוהבת של הקפטן שנושאת ברחמה, כך נתבשרנו רק כמה שניות לפני כן, את הדור הבא.

הרעייה המסורה מפצירה בבעלה להצטרף אליה. זעקות השבר שלה, תמהיל של יגון, אבל וצירים תכופים, נישאות אל-על הישר אל החלל העמוק. אך כידוע, בחלל איש לא שומע אותך צועק. האב נותר על גשר הפיקוד כדי לצוות במותו את חייו של היילוד העתידי.

עד כמה שזה יישמע מוזר, באותם רגעים מורטי עצבים – למרות שסופם ידוע מראש – מלאכת האפקטים כלל לא מעניינת את הקהל המשולהב. למעשה גם אם היו אלה חלליות שעושות את דרכן בחלל בתיווכם של חוטים שקופים היינו נשאבים לחוויה המסעירה. כל זאת מהסיבה הפשוטה שבין קרני הלייזר השורקות בחלל החיצון, אברמס מצליח לבנות חלל פנימי סנטימנטלי. וזו, אגב, גם גישתו האסתטית של הבמאי. אחת לכמה שניות הוא יציג בפניכם צילומים מרוחקים של החלל המרהיב והמלחמה שניטשת בו, וביניהם הוא ידחס כמות מסחררת של קלוז-אפים שבהם עלמת חן בוכייה מלווה את בעלה אל מותו שעה שהיא מביאה את בנם הראשון לעולם. כן, זה בן, לא בת. ואת החיוך על פניו של האב האובד אברמס לא יחלום להחמיץ בעד שום הון שבגלקסיה. חלליות רבות עשויות לרסק את איבריהן מחוץ לתא המילוט של האם וספינתו של האב, אך הבמאי מעדיף לעקוב אחר הדרמה האנושית שמגיעה לשיאה בסצנה מכאיבה שבה הקפטן הטרי מעניק לילד את שמו: ג'יימס. על שם אביה – כמה אבירי, כמה לא אופייני, כמה קשוב מצידם של התסריטאים – של אלמנתו העתידית. כעת יופיע החיוך העצוב מכולם: חיוך של השלמה עם הדין. אחריו תבצבץ דמעה של אובדן. סוף. כתוביות.

אבל רגע אחד, הייתכן שאלו רק כתוביות הפתיחה? האם כל האפוס הטראגי הזה הוא בסך הכל הקדמה להצגה הגדולה? כן, זוהי רק ההתחלה. רגע לאחר מכן תדלגו לסצנה לא פחות סוחפת. ג'יימס טי. קירק, הילד הפוחז מאיווה, נוסע במהירות על-חלל במכונית ש"שאל" מאביו החורג וכל זאת לצלילי "סבוטאז'" המקפיץ של הביסטי בויז. כמה חצוף, כמה שובב, כמה ממזרי, וזו אולי תרומתו הגדולה ביותר של אברמס לקולנוע המסחרי המודרני: היכולת לפתות צופה בשנייה ולחמש כל שנייה במטען נפץ עלילתי ואודיו-ויזואלי. ללכת באומץ למקום ש"סטאר טרק" טרם דרך בו.

 

 

עניין של זמן

צריך אומץ כדי להציע אתחול לסדרת סרטי "מסע בין כוכבים". בכל זאת, אין כת מאמינים פנאטית יותר מזו של הטרקיז. גם אברמס ידע שאם הוא יחטא למיתולוגיה המקורית הוא מסתכן באינספור אחיזות וולקניות כושלות, שלא לדבר על כל אותן תנועות קלינגוניות מגונות שהיו רודפות אותו גם בשנתו. את הפתרון למצוקתו מצאו אברמס וצוות התסריטאים שלו, רוברט אורסי ואלכס קורצמן, באלמנט שהפך לעקרון העלילתי המנחה בעבודותיו של היוצר: הזמן. ודי להתבונן בסדרה כמו "אבודים" ובפתיחים של "משימה בלתי אפשרית 3" ו"סטאר טרק" כדי לראות עד כמה פרדוקסים של זמן, פערי זמן (שהם למעשה פערי מידע) והנכחתם של שניים עד שלושה זמנים (עבר-הווה-עתיד) בסרט אחד מעצבים את אופיין האינטנסיבי של יצירותיו. אחרי ככלות הכל, זה דבר אחד להתמודד עם הווה מותח, אך מה אם נוסיף לקדירה הרותחת שדר מהעתיד שרומז על האופן שבו הסצנה בהווה אמורה להסתיים, שדר שסותר את רצונותינו, מייסר אותנו ואף גורם לנו לייחל לעתיד אחר. כעת אתם ישובים על קצה המושב שלכם, אבל זה לא מספיק לאברמס. הוא יעדיף לדלג איתכם גם לעבר ולהפעיל שרשרת של אירועים שתוביל לביטול הגזירה הרעה.

משחקי הזמן של אברמס מגיעים לשיאם ב"סטאר טרק", שכן עלילת הסרט מתמקדת בניסיונו של אותו נבל רומולוני בשם נרו לשנות את גורלה האכזר של מולדתו הגדולה. אתם מבינים, טעות בחישוב זמנים מצידו של ספוק הישיש (ליאונרד נימוי האגדי) – הגיל עושה את שלו – הכחידה את מושבתו של נרו וזה האחרון החל בניסוחה של תוכנית נקמה: ניצולו של חור שחור, שגרם לעיוותים ברצף הזמן-חלל, על מנת להציע היסטוריה אחרת. היסטוריה שבה הממלכה הרומולונית ניצלת ויתר כוכבי הפדרציה – ובראשם מולדותיו השונות של ספוק, וולקן וכדור הארץ – יושמדו. ונשאלת השאלה, באיזו היסטוריה תבחרו? זו שמכלה כוכב לכת אחד או זו שמאיימת לחסל, כאות נקמה, את כל הציוויליזציות באשר הן.

סימן השאלה הזה אמור היה לייצר בקרב מרבית הצופים אי נחת מאחר והוא נוגע במציאות פוליטית שאנו עדים לה בימים אלה, מציאות פוליטית שאיננה מתרחשת בגלקסיה רחוקה רחוקה מאד, מציאות פוליטית שעלולה לתבוע מהאומה האמריקאית הכרעה מדינית זהה.

למרבה הצער, ואולי למזלם של הצופים האמריקאיים שתרים אחר בידור קיצי וקליל, אברמס ושות' ממאנים להיכנס למלכוד הפוליטי. במקום להציג ברגעי הפתיחה את הכחדתו הנוראית של הגזע הרומולוני ובכך לייצר הזדהות מורכבת ומרתקת עם הנבל, הכותבים הסתפקו בסצנה קצרה שמסבירה את כאביו של נירו המעונה, והותירו אותנו עם רוע שכמוהו ראינו כבר בעשרות סרטים. מרוכז, טהור, בלתי ניתן לעצירה או לגאולה. מי שמציל את דמותו החד ממדית של נרו הוא השחקן אריק באנה ("מינכן"), שאפילו מבעד להררי האיפור החוצני, מצליח לשדר כאב של אדם שמשפחתו נקרעה מעליו.

ההיסטוריה של וולקן/כדור הארץ וזו של הכוכב הרומולוני אינם שני הנרטיבים היחידים שנלחמים בסרטו החדש של אברמס. קודם להם המאבק בין סדרת הסרטים המקורית לפרק הראשון, ואין לי ספק שמדובר רק בפרק ראשון בשורה של להיטים עתידיים. וכאן בא לידי ביטוי המהלך המבריק ביותר של הבמאי והתסריטאים. בחיפושם אחר סיפור שיצליח לאחד את המעריצים הקנאים עם צופים חדשים, גם כאלה שמעולם לא התעניינו במסעותיה של האנטרפרייז, הם עלו על מכרה זהב. תכסיס עלילתי שכדאי לכל מפיק לנצור באם הוא רוצה לאתחל סדרה שאיבדה את כיוונה: מסעות בזמן. בתיווכם של אלה יכול היוצר לומר שאין בכוונתו למחוק את עקבותיה של הסדרה שהחלה את חייה ב-1966, שהמציאות שהכרנו אז אכן התרחשה, אך הייתה זו סטייה ארורה לתוך חור שחור, שהעניקה לנו הצצה למציאות חדשה, מציאות מקבילה, מציאות שמאפשרת לספוק הצעיר להכיר בפועלו ובתרומתו של ספוק הזקן. עולם שבו האגדה הישנה והפרשנות המודרנית יכולות לחיות חיים ארוכים זו לצד זו. לחיות חיים ארוכים ולשגשג, כמובן.

________

עיטור העוז:

1. למלהקות:  איזו משימה ניצבה בפניהן, לאתר את פניהן הצעירות של כל אותן אגדות ישנות. ונחשו מה, מלבד מקרה סיימון פג, הן הצליחו להעמיד צוות שלא נופל ממקורותיו. כריס פיין נראה, מתהלך ואפילו יושב על כס המפקד כמו וויליאם שאטנר צעיר. יהיר, עוגב ומהיר חימה. זכארי קווינטו הוא ספוק. הדמיון שלו לליאונרד נימוי – לא רק בחזות, גם בניואנסים – כל כך מטריד עד שלרגע חשבתי שמדובר באותו שחקן. כמה דקות מאוחר יותר הם הביטו זה לזה בעיניהם החודרות ועמדתי על טעותי. הצלחות נוספות נרשמו באגף של מיס אוהרה (זואי סלדאנה), סולו (ג'ון צ'ו) והצלע, סליחה עצם, הבולטת מכולן: ד"ר ליאונרד "בונז" מקוי (קרל אורבן).

שימו לב לאגרופו הקפוץ של פיין שלא לדבר על עבודת המפשעה המדויקת.

2. לג'יי ג'יי אברמס: לא רק על הכבוד שהוא רוחש לסדרה המקורית ולאלמנתו של רודנברי, לא רק על התפקיד הנדיב שהציע לליאונרד נימוי, גם על היותו במאי האקשן המלהיב של זמננו. פרקו בקפידה את הסצנה המתרחשת על מתקן הקידוח ותלמדו את כל מה שצריך לדעת על סרט האקשן המודרני. טול מרחב קטן ומסוכן. הקרב דמות אחת כדי לסמן את האסון שממתין לכולם. אחר כך הצב דמות נוספת באותו תרחיש בדיוק וכעת פזר סביבו סכנות נוספות. אל תעצור גם כאן. גרום לדמות שלישית להילכד במלתעותיה של הסכנה וכעת דלג להנאתך בין האירועים השונים עד לרגע שבו הם יתחברו בקול תרועה רמה. אם בעבר עריכה צולבת הייתה מחברת בין חללים שונים, הקולנוע של אברמס לוקח חלל מצומצם וחותך אותו לעשרות רגעי מתח וחרדה מיקרוסקופיים.

_________

מחלק מוסר:

לסיימון פג: לפני הצפייה פג היה נראה כמו אחד מהימוריו היותר בטוחים של אברמס. סקוטי שלו היה אמור לגנוב את ההצגה מכולם. בפועל הוא מגיע בדקה ה-80 ומבלה את מרבית הזמן שנותר בניסיונות נואשים להצחיק. לצערנו אין תופי "סטגאדיששש" בחלל.

Sorry Simon, for you "Spaced" is the final frontier

____________

זה אני או ש…

1. זה אני או שבאחת מסצנות הפעולה היותר משעשעות של הסרט, זו המתרחשת על כוכב הקרח, אברמס עוקץ את ג'ורג' לוקאס. הסצינה המדוברת מתחילה כמו שחזור של רגע דומה ב"האימפריה מכה שנית", שם לוק נמלט מיצור שלגים וכאן קירק נמלט ממפלצת לבנה אחרת שלפתע נטרפת על ידי ישות ענקית. האם זו דרכו העדינה של אברמס לומר ללוקאס: ג'ורג'י בוי, מאחוריך?

 

Kirk, trust your instincts

2. זה אני או שאקדמיית החלל מקבלת היום את כולם? כן, גם פרחולות (פריחות חלל לא לבלבל עם הפריחות שלנו).

 שים איזה שרית חלל ובוא למיטה!

 

תגיות: ג\'יי ג\'יי אברמס, כללי, מסע בין כוכבים ביקורת, סטאר טרק, סטאר טרק ביקורת

כתובת טרקבק | RSS תגובות