ביום שישי הקרוב (יום שישי ה13), דקה לחצות, תושק רצועת הפולחן של סינמטק חולון עם הקרנה חגיגית של "סיוט ברחוב אלם". בחודש הבא צפויה ב"ליל הפיראנה" הפתעה מופלאה לא פחות. פרטים בקרוב.

בינתיים אתם מוזמנים לעבוד על הליווי המוזיקלי למופע הבלהות של פרדי קרוגר:

וזיכרו: זה שאין שום דבר מעניין בקולנוע לא אומר שאנחנו מפסיקים לראות סרטים על מסך גדול.

אתם מכירים אותי. אני תמיד שמח לעזור ולפרגן ליוצרים ישראלים. במיוחד לברנשים שחולפים על פניי במסדרונות אוניברסיטת תל אביב. ברנשים כמו ימי ויסלר שתכניתו "מקום לדאגה" מגיעה לעונה חדשה בערוץ 10 (שבת, 23:05). ברנשים שמייצרים רגעים מהסוג שלפניכם כדי שלא אוכל לעמוד בפיתוי ואפנק אותם בפוסט מפרגן.

ניצחתם. עכשיו אתם מרוצים?

שיהיה בהצלחה ימי ותן נשיקה במצח לדביר. הוא הרוויח את הנשיקה הזו.

השבוע נתבקשתי להתארח בשאלון המקסים של סיני גז. זה מה שיצא לי. . .

אתם ביקשתם, אתם קיבלתם. החל מנובמבר תעלה רצועת פולחן לילית בסינמטק חולון. החוויה הקולנועית תתרחש אחת לחודש ואני אהיה אמון על בחירת הסרטים. סמנו כבר עכשיו ביומנים שלכם את אירוע הפתיחה: יום שישי ה13 בנובמבר, 23:59: "סיוט ברחוב אלם" (1984).

שלא תגידו שאין מי שדואג לכם לבילויי יום שישי ה13 במדינה הזו.

סיוט אחר לגמרי (ותודה לימד"ב) תמצאו במאש-אפ ההזוי הבא:

מיסטר פוקס שולתתת!!!@#

בשבועות האחרונים יותר ויותר אנשים פוקדים  עליי לשוב לשירות פעיל בבלוג. על-אף שהייתי רוצה לספק את תאוותכם עליי להודות שהעבודה על "כלבת" מעסיקה אותי מסביב לשעון. כמובן שאין בכך לומר שאני מנותק מן המתרחש בקולנוע. נהפוך הוא. במהלך חופשתי בלונדון-שהיא גם החופשה הראשונה שלקחתי מזה שנתיים וחצי-המשכתי במנהגי הנלוז: סרט כל יום. הוקסמתי מ"Funny People", התאהבתי ב"500 ימים עם סאמר", דמעתי מול "Moon", סגדתי לעותק החדש והמשוחזר של "הסנדק", תיעבתי את "אנטיכרייסט" הסטודנטיאלי, המניפולטיבי ונטול הסאב-טקסט של פון טרייר, ראיתי את הראש שלי מתגלגל במורד המדרגות של האולם בו הוקרן "District 9" והתמוגגתי למראה האקוואריום האנושי המרהיב שאנדריאה ארנולד התקינה עבורי בסרטה החדש, הקטן, רב החן והחסד, "Fish Tank". שבעה לילות, שבעה סרטים. כל-כך הרבה קולנוע, כל-כך הרבה אהבה לקולנוע.

לדאבוני כששבתי לארץ גיליתי מחדש כמה מעט קולנוע יש לבתי הקולנוע שלנו להציע ובחיי שאני לא מבין את ההחלטה להעלים מהמסכים הישראלים את "Funny People". לטעמי מדובר בסרטו הטוב ביותר של ג'אד אפאטו. בהיעדר סרטים מעניינים באולמות הציוניים עשיתי את הדבר היחיד שהייתי יכול לעשות. צפיתי פעמיים נוספות ב"ממזרים חסרי כבוד". נכון לעכשיו מדובר בסרט המהנה ביותר שראיתי השנה בקולנוע. זאת ועוד, אני מוצא ש25 הדקות שמתרחשות במרתף-מי לעזאזל בוחר להילחם במרתף?-הן 25  הדקות הכי מותחות, שנונות ומושלמות שראיתי בעשור האחרון. באותן דקות טרנטינו מביים בתנופה, חוצפה ויומרה פלאית שמזכירה לי אחד, אלפרד היצ'קוק.

במאי אחר שהקל על נחיתתי בארץ הקודש היה וורנר הרצוג. כבר קראתי את כל הביקורות המקטרגות שנכתבו על "פקד מושחת" בארץ ובעולם אבל חי נפשי כמה שאני נהניתי בסרט הזה. הרצוג לוקח את יצירתו הרוחנית של אבל פררה ומציע גרסה הזויה, חולנית ומחולנת. כמה מחולנת? אני רואה איגוואנות מזמרות-מחולנת. לדעתי הסרט יהפוך במהרה ליצירת פולחן. בעיקר בזכות הופעתו המוטרפת, לעיתים מוטרפת עד כדי גיחוך, של ניקולס קייג'.

ומילא שרק ההתרחשויות באולמות הקולנוע הישראלים היו מעציבים אותי אך לצערי קידמה את פניי בשדה התעופה הידיעה על סגירתו-הזמנית, כך אני מקווה- של אתר "עין הדג". אשקר לכם אם אומר שאני לא מבין ומזדהה עם דברי הפרידה של רד-פיש. קשה להתפרנס מכתיבה על קולנוע בארץ, בעיקר מכתיבה מקוונת והשעות שאנו נדרשים להשקיע באחזקתו השוטפת של אתר קולנוע (או בלוג) אינן פרופוציונאליות ביחס לפירות הכלכליים שהוא מניב. זה המקום לציין שהדברים אינם נראים אחרת גם בכתיבה באתרים בעלי שם. השכר שמשלמים באתרים המקוונים כל-כך מעליב עד שאיש, כולל כותב שורות אלה (לפחות בימים שבהם כתבתי בוויינט), אפילו לא מעז להעלות את הסכום על בדל שפתיו.

בעיתונות המודפסת הדברים נראו אחרת עד לא מזמן אך לאחרונה אני שומע יותר ויותר על סכומים מגוחכים שמוצעים לכותבים. זו, לטעמי, הדרך הבטוחה לפשיטת רגל תרבותית. זו, לדעתי, גם הדרך המהירה ביותר להביא למותה בטרם עת של העיתונות המקצועית.

לנוכח הפוסט המדכדך הזה אתם בטח מצטערים על-כך שדחקתם בי לשוב ולכתוב. אל דאגה, לא אחלום לחתום את הפוסט הנוכחי מבלי להתייחס לאירוע הקולנועי המסקרן מכולם: The Expendables. הסרט שיספק תשובה מוחצת לשאלה, מי ינצח בתיגרת רחוב בין סילבסטר סטאלון, ג'ט לי, ג'ייסון סטייטם ודולף לונדגרן?

א. סילבסטר סטאלון.

ב. ג'ט לי.

ג. ג'ייסון סטייטם.

ד. דולף לונדגרן.

ה. כל התשובות אינן נכונות. אריק רוברטס ינצח, פניו מחוטטות וכולם יודעים שנבלים עם פנים מחוטטות נלחמים מלוכלך.

אתם מוזמנים לצפות בטריילר המלהיב (מלהיב אם גדלתם למול קרניהם המרצדות, המלטפות והמענגות של סרטי חברת קאנון האגדית) כאן:

אני לא חושב שראיתי כזו כמות של שורות מחץ ובדיחות קרש בסרט אחד מאז ימיו הגדולים של ארנולד שוורצינגר. להלן שתי דוגמיות:

בריון רשע וקירח: מי שלח אותך?

סטאלון: הספר שלך.

או לחלופין:

נבל בכומתה אדומה ובעל מבטא שובר שיניים: אנחנו נהרוג את המחלה האמריקאית.

ג'ייסון סטייטם: מה הוא אמר?

גיבור גנארי שחור בעל שליטה במבטא אמריקאי קלוקל: הוא אומר שאנחנו מתים עם מבטא.

מבטאים לא מתים הם רק מתחלפים!

לקוונטין טרנטינו יש טעם נורא בקולנוע. ולראייה, הוא בחר להציג ברשימת עשרים הסרטים הגדולים של שבע עשרה השנים האחרונות את סרטו המביך של וודי אלן, "כל דבר אחר", ולא את "בלתי נסלח" המופתי. ועדיין, אני לחלוטין קונה את חיבתו המוזרה ליצירתו המבישה של אלן. אני גם יודע שברגע שמישהו יבקש לתחקר אותו בנושא, הוא ישלוף מערכת המנתחים שלו בדיוק את המילים הנכונות שיגרמו למאזין הספקן להתאהב בסרט המקרטע ההוא.

מי שמפקפק עדיין ביכולתו של טרנטינו להמיר את דתו לפאלפית, מוזמן להציץ בקטע הבא שבו מלך הטראש מסביר מדוע התסריט של "אהבה בשחקים" הוא אחד התסריטים המבריקים ביותר שנכתבו בהוליווד:

אקדמאים שמעוניינים לבחון את טענתו הקולנועית של טרנטינו מוזמנים לדלג היום לרחבת סינמטק חולון (בשעה שש) ולהציע את מועמדותם לTOP GUN.

כישורים נדרשים:

שעווה בחזה וקרח בורידים.

כל-כך הרבה שנים חיכינו לרגע הזה והנה עכשיו הוא קרוב מתמיד. ג'יימס קמרון חוזר עם בשורה קולנועית חדשה:

זה רק אני או שבשורתו הקולנועית החדשה של קמרון מרגישה כמו בשורתו הישנה של לוק בסון: "ארתור והמינימונים"?

עוד אירוע קולנועי מסקרן שקיבל השבוע מענה ויזואלי הוא "The Wolfman" מבית המפלצות של יוניברסל:

קרוב יותר ברוחו, טלפיו ואנתוני הופקינסו ל"דרקולה" של פרנסיס פורד קופולה מאשר ל"ואן הלסינג" בבימויו של סטיבן סומרס. אתם רשאים להשמיע, תלוי במוצאכם ומיקום הירח, אנחת או יללת רווחה.

________________

תזכורת אחרונה: מחר, שעה שש, סינמטק חולון: "מכסחי השדים".

"חטופה", בבימויו של פייר מורל, היה אחד הלהיטים המפתיעים של השנה החולפת. מסתבר שהצופים האמריקאים, כמו גם כותב שורות אלו, אינם יכולים לסרב לסרט שמאפשר לאוסקר שינדלר לכסח ישבנים אלבנים וצרפתיים בנוסח עדות הסטיבן סיגל. הכל, כמובן, בשמה של מטרה הומאנית נעלה: קים (מגי גרייס), בתו היחידה והמנוכרת, נחטפה.

אל דאגה, שבעים דקות מאוחר יותר שינדלר יתאחד מחדש עם ילדתו האבודה-כל זאת מבלי לאבד כפתור, סיכה או חפת- וזו האחרונה תביט בו כפי שלא הביטה בו מאז היום שבו נשא אותה לראשונה בזרועותיו והצמיד אותה אל העננים שמעליו.

הרגע המאושר הזה אמור לעורר בצופים התרגשות מיוחדת, אך במוחי חלפה רק מחשבה נוגה אחת: מי יבכה את גורלה המר של אמנדה? מיהי אמנדה, אתם שואלים? ובכן, אמנדה (קייטי קסידי) היא חברתה הטובה ביותר של קים. אמנדה היא גם שם גנרי לחטופה מספר 2- אותה בחורה שנלכדת יחד עם בתו של גיבור הסרט אך לא מצליחה להימלט ממלתעותיהם של סוכני המוות.

מותה של חטופה מספר 2 תמיד מעורר בי עצב רב. לא בגלל נסיבות מותה כמו בגלל הדרך שבה חיה את חייה. אמנדה, אם להאמין לאוטוביוגרפיה הדמיונית, מעולם לא ידעה צער. היא נולדה כדי למלוך בכיתות והתבגרה כדי לשלוט בשירותי המועדונים.

הבנים תמיד חיבבו את חטופה מספר שתיים. ומה הפלא, היא יפה, צהובת שיער וחשוב מכל, קלת דעת. יודעי דבר מספרים שדעתה היתה כה קלה עד שהיה ביכולתה לרחף באוויר. רק תציגו בפניה תייר אקזוטי ומזרן צרפתי והביטו בציפור הבלונד כשהיא נוסקת אל-על. אלא שבדיוק אז, כשנדמה שכנפיה הצחורות מתקרבות סופסוף אל החמה המבטיחה, השמש הופכת בוגדנית ומטילה צל ענק על הגבר שעומד מולה. לפתע המאהב הזר שהעניק לה את כנפיה הפך לחוטף אכזר שמורט את נוצותיה בזו אחר זו.

וכך תמיד יתחיל סופה של חטופה מספר 2. אותה חטופה גלמודה שאין לה הורים, ודאי לא אבא סוכן חשאי שגם יודע דבר או שניים על אמנות הנינג'יטסו. הזילו דמעה על אמנדה הבודדה כי איש לא יחוש להצלתה. היא תנוצל על-ידי במאי הסרט עד למערכה השנייה ואז תינטש על מיטה מזוהמת במוטל מוזנח כשורידיה מחוררים ונפוחים ממחטי הסם החלודים.

לעולם לא נזכה לראות כיצד חטופה מספר 2 מובאת למנוחת עולמים, אף פעם לא נחזה בקרוביה לוחשים באוזניה הקרות והמתות של אמנדה מילות פרידה מנחמות. למעשה כל מה שיוותר מאמנדה זו תמונה אקספריוניסטית. זעקת מוות מזעזעת וטראומטית שאמורה להזרים דם חדש בעורקיו של גיבור הסרט. הנה כי כן, לאחר  שראה כיצד סיימה חטופה מספר 2 את חייה, האב הפעלתן חייב להחיש את צעדיו בטרם בתו תדע גורל דומה.

התפללו לעילוי נשמתה של חטופה מספר 2 כי במותה ציוותה לחטופה מספר 1 את החיים.

רישמו לפניכם: שבת הקרובה, שש בערב, סינמטק חולון: "מכסחי השדים".

אם בלוטות הטעם שלכם הפכו סניליות ועדיין זקוקות לגירוי אתם מוזמנים לצפות באחד משירי הנושא הגדולים בכל הזמנים:

וזוהי רק ההתחלה. אתם מוזמנים לפתוח שוב את היומנים ולסמן בהם את התאריך הבא: יום רביעי, ה2 בספטמבר. מה קורה בתאריך הזה? סינמטק חולון עורך מחווה לבמאי המנוח, ג'ון יוז.

האירוע יתחיל בשעה 20:00 עם הקרנה חגיגית ומיוחדת של "תקועים בדרך" (לפני ההקרנה תיאלצו להקשיב למספר מילות פרידה מייבבות מצידי) וימשיך בשעה 22:00 עם הקרנה חגיגית ומיוחדת לא פחות של "בת 16 הייתי". הכינו את הממחטות.

סטיבן ספילברג תמיד אהב להשתעשע בסצינות שמציגות כאוס משפחתי אך נדמה שב"אי.טי" הוא מביא את חזון אחרית הפרברים לשיאו. ולראייה, ב"אי.טי" אנו מוזמנים להצטרף לבית של משפחה שאין לה אפילו שם משפחה ("הגוניס", בהפקתו של ספילברג, הוא לטעמי היצירה המשלימה). בית שהאב הגדול נטש לטובת אהבה חדשה במקסיקו, בית שבו ילדים משחקים קלפים, מטנפים את לשונם הזעירה, מתעמרים באחיהם ולפעמים, כך רצה הגורל, אפילו מתיידדים עם חוצנים.

הילדים של ספילברג הם לעולם ילדים אבודים (ממש כמו אלו שעיטרו את היצירה הספרותית האהובה על הבמאי, "פיטר פן"), רוחות רפאים רואות (וכמה שהן רואות) אך אינן נראות שתרות אחר המבט הנכסף שיעניק לנשמתן הרדופה שם וגוף. את המבט הזה אמורה להעניק להם האם הקדושה, מרי (די וואלאס), אבל היא היא עדיין לוקקת את פצעי הפרידה המרובים ומכאן שהיא אינה יכולה להבדיל בין בתה הקטנה לבין חיזר שעטוף בסדין מחורר ומחופש- כמה סמלי, כמה הולם- לרוח רפאים. אפילו לא כשהסדין המחורר מודה לאם בקולה של ילדה אחוזת שד.

ברוב ייאושם, פונים ילדיו של ספילברג אל הפנטזיה, אל אותה הרפתקה מסמרת שיער שאיש-גם לא האם הטרודה והמרחפת- לא יוכל להסיר ממנה את עיניו. לעיתים נדמה שהילדים ב"אי.טי" מרחפים אל השמיים רק כדי לקטוף את מבטה המרוחק והמפוזר של האם החולמנית.

ועדיין, למרות העצב שאנו חשים כלפיי אליוט ומשפחתו המתפוררת ואחר מתחדשת, הדמות הכואבת ביותר ב"אי.טי" היא זו של החוצן הנזנח. והתחושה הזו אינה משתנה בין אם מנתחים את "אי.טי" בעיניים נוצריות אדוקות (המסדר הישואיטי) ובין אם אנו מתייחסים לאי.טי כאלטר-אגו של אליוט (ולא צריך תואר שני בקולנוע כדי להבחין באותיות שמרכיבות את שמותיהם השונים).

גם אי.טי מגיע מבית הרוס. הוריו אולי לא נפרדו אך חלליתו נקרעת מעליו ומותירה אותו בודד מאחור. אלא שבניגוד לאמו הסהרורית של אליוט, משפחתו של אי.טי כלל לא מחפשת אחריו. למעשה אם אי.טי לא היה יוצר את שירות הטלפון המתקדם בעולם- אי.טי פון הום- הוא היה נשאר תקוע על כדור הארץ לנצח. הייתכן שצורות אינטליגנציה גבוהות משלנו לא זוכרות היכן הם השאירו את בנן הקטן? האם הן באמת זקוקות לשדר המיוחד והמורכב של אי.טי כדי להיזכר היכן הם החנו את צלחתם המעופפת בלילה שלפני? האם הוריו של איטי חשבו שהם הצליחו להיפטר ממנו עד שהגיעה אותה שיחת חלל מאכזבת? איזה מין חוצן היה אי.טי אם אף חיזר לא הרגיש בחסרונו?

ואם אלו פני הדברים איזה מין חיים יכולים כבר להמתין לחוצן האומלל הזה? חיים של ניכור, חיים של זרות- חיים של חיזרים.

אני מניח שזו הסיבה שדמעות מציפות את עיניי בכל פעם שאי.טי פוצח בהליכתו הגמלונית לעבר החללית המסנוורת כשבידו עציץ קטן שהביא להוריו השכחנים, מזכרת של חיים שלמים-שכללו מוות ותחייה מחודשת- מכדור הארץ.

תמיד קיוויתי שהוריו של אי.טי יעריכו את המחווה הקטנה הזו. תמיד קיוויתי שאביו ואמו הכינו לו מסיבה הפתעה בכוכב הלכת שממנו בא. תמיד קיוויתי שגם ליצור כמו אי.טי יש מישהי לדדות איתה, מישהי או מישהו שיגרום ללב הענק הזה לפעום באדום. לנצח, לעולמי עד.

Be Good

______________

בימים האחרונים יצא להרהר שוב ושוב עם חברי היקר, אורי שחורי, בפשע התסריטאי שביצעו סטיבן ספילברג ומליסה מתיסון ותהיותינו המשותפות הובילו אותנו למסקנה שהוריו של אי.טי חייבים להיות אשטון קוצ'ר ושון וויליאם סקוט או לחלופין החבר'ה מ"בדרך לחתונה עוצרים לוגאס". שנינו מצפים ליוצר שירים את הכפפה ויעניק לנו את הספין אוף המתבקש: Dude Where's My Extra-Terrestrial?

בעברית זה עובד יותר טוב: אחי, איפה האיטי שלי?

______________

מי שעדיין מרשה לעצמו להחמיץ את רצועת "עוד להיט" בסינמטק חולון ראוי להצלפות חוזרות ונשנות.

רישמו לפניכם את החוויה הבאה: סינמטק חולון, שבת ה22.8, שעה שש: "מכסחי השדים".