בשבוע האחרון יוצא לי לקרוא הרבה על העשייה הקולנועית של קמרון קרואו. בעיניי רבים, קרואו הוא נער פלא שהכזיב. אצלי תמיד תהיה שמורה לו פינה חמה בגלל "ג'רי מגווייר" אבל לא רק. גם בסרטיו הפחות טובים תמיד מצאתי במה להיתפס. תמיד מצאתי סצינה שכתובה או מבוימת באופן מעורר הערצה. מניסיון ההתאבדות המגוחך ב"אליזבת טאון", עבור בסיקוונס הפתיחה המושלם של "ונילה סקיי" וכלה בסצינת הסיום של "אמרי לי כן" (say anything).

אני מעריץ את הכתיבה של קמרון קרואו כי היא מדויקת להפליא ולראייה, קרואו לעולם נוהג לשבץ שירים שמילותיהם הולמות את מצב הצבירה-הריאלי או הכוזב- של הפרוטגוניסט ("כמעט מפורסמים" האוטוביוגרפי אף ניפק הסבר לדיבוק המוזיקלי של קרואו).

אתם ודאי זוכרים את הסצינה המשעשעת מתוך "ג'רי מגווייר" שבה ג'רי נוסע ברכבו אחוז התלהבות מהצלחתו המקצועית והוא מחפש ברדיו שיר שיתאים למצב רוח שלו (או לחלופין שיר שהוא יודע את כל מילותיו). לבסוף הוא מאתר את הלהיט הקליט "Free Falling" של טום פטי.

הקצב של השיר הולם את תחושת הניצחון של ג'רי אך מילותיו מרמזות על הנפילה החופשית שמצפה לגיבור הסרט בהמשך.

אמש צפיתי ב"אמרי לי כן" ולא הופתעתי לגלות שגם בראשית דרכו הקולנועית קרואו בחר לחבר בין תסריט לשירה. אתם ודאי זוכרים את הסצינה הזו:

כשיוצר חושב על מוזיקה בזמן הכתיבה שלו (קוונטין טרנטינו הוא מקרה נוסף) הוא בדרך-כלל גם נוהג להרהר על אפיקים אחרים שקשורים לפסקול של הסרט. לעיתים קרובות הוא אפילו יעצב את הסט-אפ של הסצינה ביחס לצלילים הקיימים בעולם הדיאגטי.

"אמרי לי כן"-שנהנה מאחד התסריטים היותר בוגרים של קומדיית נעורים בשנות השמונים- מציג אפילוג שמסתמך כולו על רחשים ורעשים שקשורים לעולם הממשי.  הזוג המאוהב עולה על מטוס שעושה את דרכו ללונדון כדי להגשים את חלומה של גיבורת הסרט, דיאן קורט. אלא שלדיאן יש פחד ממטוסים(פחד מטוסים שמופיע במערכה הראשונה לא נעלם גם במערכה האחרונה) והסצינה מתחילה בקלוז-אפ של ידיים משולבות. ליתר דיוק, בלפיתה אמיצה-או שמא מפוחדת- של הגיבורה באצבעותיו הכואבות של אהובה האבירי, לויד דובלר (ג'ון קיוזאק באחד מתפקידיו המתוקים ביותר).

עלם החמודות מרגיע את חברתו המבוהלת באמצעות הפניית תשומת לבה לסטטיסטיקת תאונות. לטענתו, מרבית האסונות האוויריים מתרחשים בחמש הדקות הראשונות של הטיסה ולכן כל שעליהם לעשות זה לחכות עד להישמע ה"דינג" במערכת הכריזה- אותו צלצול גואל שמאפשר לנוסעים לשחרר את חגורות הבטיחות שלהם. כשה"דינג" יישמע, לוחש גיבור הסרט באוזניה הרועדות של חברתו, הכל יהיה מושלם.

חמש הדקות הממשיות הללו-שהן קצת פחות מזה בזמן קולנועי-הן גם הרגעים שבהם מתחילים לנצוץ כישוריו של קרואו ככותב וכבמאי. אנחנו מוזמנים לשבת עם גיבורי הסרט שעה שהם מביטים לעבר השלט שאמור להבהב ולהשמיע את הצליל המשחרר. אנחנו רועדים במושבינו וחווים יחד עם דיאן ולויד את כיסי האוויר והמערבולות הרגשיות. אנחנו מייחלים לרגע שבו נשמע את ה"דינג" ונוכל למתוח את רגלינו אל מתחת למושב שלפנינו. ובדיוק כשאנחנו מתחילים לאבד סבלנות וכשנדמה שהזמזום כבר לעולם לא יגיע זה קורה. המסך הופך שחור, הפעמון משמיע אות חיים, אפשר לשחרר חגורות: מנקודת הגובה הזו הכל נראה מושלם.

לומר ש"בלתי נשכחים" הוא סרט טוב זה כמו לומר שהיאבקות חופשית היא אירוע תרבותי שיבינו רק עדיני נפש. ועדיין, אין בכך לומר ש"בלתי נשכחים" פסול לצפייה. נהפוך הוא, "בלתי נשכחים" הוא אחד הסרטים היותר מהנים של קיץ 2010  (לא שהייתה תחרות) דווקא בגלל קירבתו המשפחתית לענף הספורט הנרדף והמשוקץ.

למעשה מי שינתח את המבנה התסריטאי של "בלתי נשכחים" יגלה שיש לו הרבה יותר במשותף עם המערכונים המתוסרטים-כן, גם סנטה קלאוס לא אמיתי- של פדרציית המתאבקים מאשר עם האמנות השביעית.

סרטו החדש של סילבסטר סטלון הוא השילוב המופלא בין שתי תחרויות אהודות במיוחד בקרב אנשי הפדרציה. הראשון, "רויאל ראמבל"- מופע שבו 30 מתאבקים מוצאים את עצמם בזירה אחת ממנה ייצא רק מנצח אחד. והאחר, "שולחנות, סולמות וכסאות"- מיצג שבו מהלכים ספורטיביים אסורים כמו שימוש בשולחנות, סולמות וכסאות הופכים למותרים ואפילו למומלצים.

ב"בלתי נשכחים" לא זאת בלבד שתמצאו יותר מ30 איש המגירים ריר, זיעה ודם בזירת קרב אחת-וביניהם גם אגדות רסלמניה כמו סטיב אוסטין- הרי שללוחמינו האמיצים יש גם הרבה יותר חופש בבחירת כלי המשמיד שעימם מותר להם לעלות לבמה. שולחנות, סולמות, כסאות הצחקתם את סטלון ושות'. להביורים, חרבות, מצ'טות, רימונים וקליעים משוכללים הם רק חלק קטן מאמצעי הלחימה שעושים את דרכם לאיבריו הפנימיים של היריב האומלל. ומכאן שמי שהשמות טטאנקה, לקס לוגר ויוקוזונה מייצרים אצלו קצף ירקרק על השפתיים, יצהל לאור שיגשוגו של תת ז'אנר חדש: קולנוע גריאטרי להשמדה המונית  (ע"ע "ג'ון רמבו").

ומי שלא? דלגו על הסרט הזה, הודו להוריכם על ילדות בריאה ועל-כך שהאינסטינקט הראשוני שלכם כשאתם נתקלים בכיסא יהיה לשבת עליו ולא לרוצץ באמצעותו את גולגולתו של העומד לפניכם.

על מה הסרט הזה לעזאזל?

שכירי חרב יוצאים לחסל דיקטטור בדרום אמריקה אבל אז מגלים שהוא לא יותר מבובה שחוטיה מובילים לאצבעותיו השמנוניות של האח של ג'וליה רוברטס. חכו עד שהם ישמעו מה אחותו עשתה לתעשיית הקולנוע.

עיטור העוז:

מיקי רורק- ביצירה שבה נדמה שמרבית שיניהם של השחקנים נשברו בעת הניסיונות לקרוא את שורותיהם הפשוטות, רורק נוצץ כמו פסלון אוסקר. סצינת "עשו אהבה, לא מלחמה" שלו מתחרה בנאום המדמיע שנשא סילבסטר סטלון בסיום "משחק הדמים".

דולף לונדגרן- לועס כל סצינה בכיכובו משל הייתה אפולו קריד ומזכה את הצופים בשורות מחץ שלא נשמעו כדוגמתן מאז ימיו העליזים של החייל האוניברסלי. זאת ועוד,  בזכות דולף יש לי עכשיו שורת מחץ חדשה למחיצת מקקים. אינסקט!

עכשיו, אחרי שראיתי פיראנה מכרסמת להנאתה פין, אני יכול לומר שראיתי כבר הכל, אבל ה-כ-ל, בקולנוע. זו המחשבה שעברה במוחי שעה שהבטתי במופע האימים שהתקין עבורי אלכנסדר אז'ה ("גבעות הפחד"). כמה שניות אחר-כך, היה זה אז'ה ששוב העמיד אותי על טעותי. חשבתי שראיתי הכל בקולנוע. אבל אז הפיראנה-שאך לפני רגע בלעה איבר מין שלם-החליטה לפלוט אותו, כשהוא נגוס עד העצם, לעבר המסך. איזה מזל שבכניסה לאולם חילקו משקפיים תלת ממדיות להגנה על הרשתית. אני לא רוצה לדעת מה היה קורה אילו הסדרנים בכניסה היו מונעים ממני את המיסוך המיוחד.

אם אי פעם חפצתם בפורנו דגים "פיראנה" הוא הסרט בשבילכם, שכן לשיטתו של אז'ה הטכנלוגיה התלת-ממדית מממשת את הפוטנציאל המלא שלה רק כשהיא פוגשת באיברי הגוף הבולטים והמזדקרים. בעיקר אם הם שייכים למין הנשי. ולא ראיתם בדיחה ימית עד שלא ראיתם מערכת עיכול שפולטת שתלי סיליקון של כוכבת פורנו. קראתם נכון, מסתבר שגם דגי הפיראנה בררנים וגם הם אוהבים לשסות את מלתעותיהם בצמד עופרים אמיתי וספקטקולרי.

מעבר לשלל בדיחות פרוורטיות ופנים- קולנועיות (ריצ'רד דרייפוס מזמר את השיר שזימר ב"מלתעות" הנפלא של שפילברג) "פיראנה" הוא ללא ספק אחד הסרטים היותר המזוויעים שיצאו מהוליווד בשנים האחרונות והטבח המחריד שנערך בנקודת האמצע של הסרט היה גורם אפילו לאיליי רות' לאבד את ראשו.

הייתי יכול להמשיך ולדבר על התסריט המורכב ועל העומק הרגשי שכל דמות מקבלת אבל אני מעדיף לעבור כרגע שטיפת קיבה. הפיראנה פשוט לא אוהבת לאכול זין. ולא, לא תשכנעו אותי, אין לזה טעם של עוף.

____________________________________

ועדיין, האירוע המטריד ביותר בעת הצפייה ב"פיראנה" התרחש מחוץ למסך. זה קרה כששתי ילדות, האחת בת 6 והאחרת בת 8, התיישבו לידי באולם הקולנוע. תחילה שאלנו אותן אם הן נכנסו לסרט הנכון. שניות אחר-כך הסרט התחיל וכמות העירום, הקללות והאיברים המבותרים גרמו לנו לזוז בחוסר נוחות בכיסאות עד שהחלטנו ללוות את הילדות אל מחוץ לאולם. אינני מבין איזה מוח מעוות מאפשר לבנותיו לצפות ביצירה כזו. אינני מבין איזה מוח חולה מוכר לילדות תמימות כרטיסים ליצירה שבה איברי מין נלעסים ונורים לעבר המסך. אחרי הצפייה בסרט ניגשתי למנהל הקולנוע ושאלתי אותו לפשר העניין. הוא, מבלי להתבלבל, האשים את הצנזור שהגביל את הצפייה מגיל 14. כנראה שבמחשבון שלו, ילדה בת 6+ילדה בת 8=ילדה בת 14.

וכל זה קרה באחד מבתי הקולנוע המרכזיים בארץ. וכל זה קרה ביס פלנט. מצמרר.

אחת התעלומות שיותר מעסיקות את האנשים שמבקשים ממני לנסח ביקורת על "בלתי נשכחים" היא העובדה שז'אן קלוד ואן דאם לא משתתף בהופעת האיחוד של סליי וחבריו. בקישור הבא תמצאו את הסיבה:

ובכן מסתבר שואן דאם לא הבין את המוטיבציה של הדמות. בכל מקרה אחר-אפילו זה של קלייד האורנגאוטן-הייתי מבין את התהייה היצירתית אך במקרה של ואן דאם-איש קטלני, אני לא יכול שלא להרים גבה קטלנית.

.
המוטיבציה ברוב סרטיו של ואן דם זהה. קוראים לה-שפגט. לעזאזל, אנחנו מדברים על בחור שבחצי הראשון של הקריירה שלו היה הסייד-קיק של עצמו ובחצי השני של הקריירה שלו החליף את הסייד-קיק של עצמו ברוב שניידר. למעשה, רק בשנים האחרונות, ואן דאם ניפק סרט פעולה מבריק (JCVDׂ), שיכול להצדיק את ההתנשאות שהוא מגלה בלינק המצורף.

אגב, גם כשמקשיבים לחיקוי המשעשע הזה-והוא באמת משעשע- ניתן לראות שסליי ניחן בחוש הומור ששייך לאגדות הקולנוע הגדולות ביותר. בתשובה לשאלתו המגוחכת של ואן דאם, סליי השיב : המשכורת שלך. הראשון שהשתמש בשורת המחץ הזו היה לא אחר מאלפרד היצ'קוק.

בעבר כתבתי פוסט שעוסק בקשר בין קולנוע לכדורגל. וליתר דיוק, על הקשר בין אופיין של יצירות ממדינה מסוימת לאופן שבו נהוג לשחק כדורגל באותה מדינה.
אחרי צפייה במחזור הראשון של הליגה הישראלית, היא ליגת העל, הגעתי למסקנה שגם הכדורגל הכחול-לבן שומר על הכללים שניסחתי בפוסט ההוא וגם הוא שואל את זהותו מהקולנוע הישראלי (או שמא ההפך הוא הנכון). ברם, לא מדובר בקולנוע שיצרו עבורנו אפריים קישון, אסי דיין ואורי זוהר, כי אם בקולנוע הישראלי החדש. הקולנוע של דובר קוזאשווילי ב"חתונה מאוחרת". זהו כדורגל שאינו מצריך תנועת מצלמה כי אם שוטים סטטיים וארוכים. כדורגל של מיזנסצינה מדויקת (כל דמות מתבצרת בעמדתה המקורית). כדורגל רועש, אלים ובוטה-קללות אתניות, נגיחות ומשחק מוגזם באיברים המוצנעים-שרוחש וגועש מתחת להעמדה הקאמרית המוקפדת. כדורגל זה אינו מאמין בתרחישים דרמטיים קיצוניים (בשביל זה קיימת ההתאחדות), מעדיף גישושים של אמצע מגרש ובדר"כ יסתיים בנקודה שבה התחיל.

קומפוזיציה א-סימטרית המייצרת פירמידה שמדגישה את אושרה של המשפחה הירוקה על רקע ייאושו של הפרט הבודד (כאן באדום).

אין קולנוע מעניין יותר מזה שמציע מסע לנבכי נשמתו של הכוכב המיוסר ולכן אין סרט מרתק יותר מזה שיציע לנו אודיסיאה לנפשו הרדופה של חואקין פיניקס:

אם לשפוט לפי הטיזר הקצר, סרטו של קייסי אפלק, "I'm Still Here", מציע לנו שילוב בין "The Comedian" -שעסק בחזרתו של ג'רי סיינפלד לבמת הסטנדאפ- ל"בוראט". איך הגעת ל"בוראט", אתם שואלים? ובכן, זה אני או שבשנייה 00:49 חואקין פיניקס מתאבק במיטתו עם גבר אחר? מאחוריך אזמאט.

(כן, אני יודע שיש יותר מדרך אחת לקרוא את המשפט האחרון)

אם היה רגע שאהבתי ב"צוות לעניין" (שהוא, נכון לעכשיו, אחד מסרטי הקיץ היותר מהנים שראיתי) הרי שזו הסצינה שבה הכנופיה החסרה מחלצת את מרדוק מהמכון הפסיכיאטרי. תכנית השחרור מבריקה בפשטותה. חבילה עם עשרות משקפיים תלת ממדיים עושה את דרכה למרדוק. בתחילה מרדוק מתבלבל, אך לאחר שהפנים את שם המוען- אנאבל סמית- הוא מבין שמדובר בתכנית פעולה שרשומה עליה איי גדולה וחמישה קליעים. כעת נותר לו רק להוביל את חבריו למחלקה הסגורה לעבר אולם הצפייה ולצייד אותם בטכנולוגיה החדשה והמלהיבה.

המאושפזים המריירים מניחים על חוטמם את הפלא החדש-ישן של האמנות השביעית ומחכים לאירוע הקולנועי של השנה. והנה הסרט מתחיל והכל נראה כל-כך מוכר. נעימת הנושא, הכתוביות הלבנות והמרוסקות, הרכב הדוהר ומותיר מאחוריו אבק. אם לא היינו יודעים שאנחנו צופים ב"צוות לעניין" היינו בטוחים שגם הסרט בתוך הסרט הוא "צוות לעניין". ואמנם, עוד בטרם אמרתם "אני אוהב שתכנית מצליחה", וכלי התחבורה המשוריין (והמדומיין) שעשה את דרכו לקדמת הפריים, קורע את המסך ומתגלה כחפץ ממשי.  מרדוק ושותפיו לאגף לא יודעים את נפשם מרוב אושר.

בתיווכה של סצינת פעולה חכמה וחסכונית להפליא הצליח הבמאי, ג'ו קרנהאן, להסביר את סלידתו של המבקר, רוג'ר איברט, מהטכנולוגיה התלת-ממדית. קרנהאן גם הצליח לומר משהו על קהל היעד של הסרטים הללו. זהו קהל שחושיו כל-כך קהים עד שדרכו היחידה להתרגש מהעולם הפנטסטי-ואולי גם מהעולם המציאותי-תהיה להיהרג מאש רוביו. כמעט כמו הצופים הפרימיטיביים שחיפשו מחסה מפני הרכבת שעושה את דרכה לתחנה. כמעט, כי הם לפחות חיפשו מחסה ואנחנו? אנחנו נעדיף להידרס מתחת לגלגליה השועטים. איי פיטי דה פולז.

______

ביקורת עצמית בגוף הסרט: overkill is underrated.

ביקורת חיצונית בגוף הפיראנה: ארבעה ביסונים מענגים.

טיפ לנוטשים המהירים: כדאי להישאר עד סוף הכתוביות, מצפות לכם הופעות אורח מרגשות.

ביום שישי הקרוב (יום שישי ה13), דקה לחצות, תושק רצועת הפולחן של סינמטק חולון עם הקרנה חגיגית של "סיוט ברחוב אלם". בחודש הבא צפויה ב"ליל הפיראנה" הפתעה מופלאה לא פחות. פרטים בקרוב.

בינתיים אתם מוזמנים לעבוד על הליווי המוזיקלי למופע הבלהות של פרדי קרוגר:

וזיכרו: זה שאין שום דבר מעניין בקולנוע לא אומר שאנחנו מפסיקים לראות סרטים על מסך גדול.

אתם מכירים אותי. אני תמיד שמח לעזור ולפרגן ליוצרים ישראלים. במיוחד לברנשים שחולפים על פניי במסדרונות אוניברסיטת תל אביב. ברנשים כמו ימי ויסלר שתכניתו "מקום לדאגה" מגיעה לעונה חדשה בערוץ 10 (שבת, 23:05). ברנשים שמייצרים רגעים מהסוג שלפניכם כדי שלא אוכל לעמוד בפיתוי ואפנק אותם בפוסט מפרגן.

ניצחתם. עכשיו אתם מרוצים?

שיהיה בהצלחה ימי ותן נשיקה במצח לדביר. הוא הרוויח את הנשיקה הזו.

השבוע נתבקשתי להתארח בשאלון המקסים של סיני גז. זה מה שיצא לי. . .